המשמידה- פרק 6 חלק 1

"קייט!" רעם קולו של לוציפר.
"כן, אדוני?" שאלה השדה בקול תמים, וחייכה חיוך כובש לעבר מנהיג השאול.
"את יודעת מה זאוס אמר לי?"
"לא אדוני."
"הוא אמר לי שאת באת אליהם להיכל, ושהצקת לבן בריתם החדש." אמר לוציפר בקול כעוס במקצת.
"הצקתי? בסך הכל אמרתי לו מזל טוב, הוא עבר את המבחן של הרמס." אמרה קייט בפליאה מזויפת.
"קייט, את יודעת שאסור לך להיות שם. בבקשה, מספיק לעבור על החוקים. אני לא רוצה להעניש אותך, גם ככה השהייה פה היא עונש." אמר לוציפר בקול עייף.
היא לא רצתה לאכזב אותו, במחשבה לאחור, היא הבינה שעשתה טעות, באמת אסור לה ללכת לשם. "בסדר, אני מצטערת." היא השפילה את מבטה בבושה.
"בסדר ילדונת, רק אל תעשי את זה שוב."
"אני מבטיחה."
היא עפה לבור שלה, עמוק יותר וחשוך יותר מבורותיהם של אחרים. שם היא נולדה, בחשכת השאול. אמה נרצחה בלילה קר, ובחרה להגיע לפה, את קייט היא ילדה בבור הזה, לוציפר עזר לה.
קייט לא ידעה על מקומות אחרים בעולם, מבחינתה, זה היה העולם במלואו.
היא החלה לתכנן את המתקפה הבאה על המלאכים, היא אהבה מאוד לדמיין אותם מביטים בה בחוסר אונים, מתחננים לרחמים. כמובן, הם היו גאים מדי בשביל להתחנן על חייהם בקול רם, אבל רק מבט קטן בעיניהם יידע את המסתכלים שהמלאכים האלה מתים מפחד.
קייט חייכה לעצמה לנוכח התמונה של מלאך המתחנן על חייו. היא הניחה את ידיה מתחת לראשה ונשכבה על מיטתה השחורה עם הסדינים האדומים. היא חלצה את נעליה השחורות ועצמה את עיניה, כעבור מספר רגעים היא נרדמה.
בפעם הראשונה בחייה היא פחדה. ליבה דפק מהר יותר ויותר, עיניה נסגרו בחוזקה ונרפו, היא התנשפה.
היא ראתה את הילד הזה, איידן. הוא רדף אחריה, כשבידו חרב ענקית בעלת להב עבה, וניצב שנראה מאוד נוח וגמיש, שאפשר לאיידן לסובב את החרב כאוות נפשו.
היא ברחה מילד קטן, שבקושי הפסיק לינוק. היא באמת הרגישה פחד כשהביטה בעיניו הרושפות והמטורפות. כנפיו הלבנות היו גדולות מאוד, ויפות באופן מעורר בהלה, לפחות בה.
רק אז שמה לב השדה לקרב שהתחולל סביבה. השדים הפסידו ונהדפו בקצב אחיד לכיוון השאול. זאוס, פוסידון וארס הסתכלו מענן גבוה בשמיים בסיפוק על המתחולל תחתם.
המראה על פניהם של שלושת האלים הצית את האש בליבה הקפוא. היא עצרה באחת והביטה בהם בעיניים יוקדות, שהיו מפחידות כל אחד, אבל האלים לא ראו אותה. היא שמעה את שריקת חרבו של איידן…
"הצילו!" היא צעקה בבהלה, וראשה נחבט באחת הבליטות שבקיר חדרה.
"זה היה רק חלום." נשמע קול רך מאחת הפינות של הבור.
"סטיירוס?" שאלה קייט בהפתעה קלה. היא התביישה בכך שהשדה ראתה אותה מתעוררת בבהלה, כאשר זיעה קרה ניגרת על פניה.
"כן. רציתי.. רציתי לדבר איתך." היא גמגמה.
"דברי, אני שונאת אנשים שמגמגמים."
קייט יכלה להרגיש את השדה מתכווצת בתוך עצמה.
"אממ.. אני.. אני רציתי להגיד לך תודה, על כך שהחמאת לי היום מול כל הקבוצה."
"עדיין מגמגמת.."
"מצטערת קייט." סטיירוס נשמה עמוק והתיישבה על הרצפה הקרה באופן מפתיע לטרטרוס.
"רק תעבדי על זה לפני שאת מנסה לדבר איתי."
"אני מבטיחה."
"למה התיישבת?"
"קייט.. מה קרה לך?"
"למה את מתכוונת?" שאלה קייט בזעף.
"מה קרה למה שהיית בעבר? למה שהיינו?"
"גדלנו סטיירוס, התבגרנו, עשינו את ההחלטות בחיי.. במותינו."
"בהתחלה שמרנו על קשר טוב, המשכנו לדבר בלילות, התכוננו ביחד למבחני הקבלה."
"ואז עברנו אותם."
"קייט.. אני מתגעגעת אלייך. אני עוד רגע קורסת."
"את שדה. תהיי חזקה!"
"אני חזקה, את יודעת את זה. אבל אפילו שדים צריכים לפרוק את רגשותיהם. את תמיד אומרת שאנחנו לא שונים מהם. אנחנו חכמים יותר, אבל יש להם פוטנציאל. את אומרת את זה לכל שד חדש שמגיע. להם יש איפה לפרוק את רגשותיהם. הם בוכים ביחד, הם צוחקים ביחד והם כועסים ביחד. אני לא מבקשת לבכות עם אף אחד, רק לדבר איתך, עם החברה הכי טובה שלי."
"סטיי…" קייט הרגישה מחנק בגרונה, סטיירוס צדקה, היא תמיד אמרה שהם לא טובים יותר מהמלאכים, אבל האסטרטגיה שלהם טובה יותר. אז למה היא התנתקה מחברה טובה שהקשיבה לה באמת? לא הייתה לה תשובה. גם לא הייתה לה תשובה לשאלה אם ברצונה לחזור לקשר עם השדה שישבה בפינת הבור ושפכה את מחשבותיה בפני המפקדת שלה.
"קייט.. אני אבין אם תגידי לי ללכת מפה, ואני אבין אם תהרגי את נשמתי, אבל בבקשה תחשבי על זה.
"אני אחשוב.." אמרה קייט בקול חלש כדי שהשדה לא תרגיש בגוש שחוסם את גרונה.

"אדוני?"
"כן קייט?"
"הילד עבר את המבחן של דמטר והפיסטוס, לפני שעתיים."
"מה היו המבחנים שלו?"
"אצל הפיסטוס הוא היה צריך להכין כלי נשק כלשהו שהוא רוצה, ואצל דמטר לקצור תבואה בעזרת כלי הנשק."
"אז עכשיו תור ארס.. נכון?"
"אני לא יודעת, אמרת לי לא להגיע לשם. אבל אני מתארת לעצמי שאתה צודק."
"איזה כלי נשק הוא הכין?"
"חרב בעלת להב עבה וניצב גמיש יחסית. בין הניצב ללהב הוא הטביע נוצה של נשר."
"איך את יודעת את זה, אם אמרתי לך לא להגיע לשם?"
"שיניתי את מבחן הקבלה של אחד השדונים, הוא אמר לי מה הילד הכין, מה היו המבחנים ולא ראו אותו.
"את כנראה צודקת, כי עדיין לא באו אלי בטענות על השגת גבול."
קייט צחקקה מעט "אדוני, ברשותך.."
"בטח, לכי לאמן את השדונים שלך." צחק לוציפר.
"כן אדוני, תודה אדוני."

"המלחמה קרובה. יהיו אבדות, אבל זה לא משנה, כי להם יהיו יותר."
"כן!" צעקו השדים בבור האימונים שלהם.
"אנחנו מאומנים יותר."
"כן!"
"אנחנו חזקים יותר."
"כן!"
"אנחנו חכמים יותר."
"כן!"
"ואנחנו ננצח בכל מחיר!"
"בכל מחיר!" צעקו השדים והריעו לקייט.
"קדימה, תמשיכו להתאמן." אמרה קייט.
כל השדים הסתובבו אחד כלפי השני והחלו להכות ולהתחמק. הם לא נגעו עוד בכלי הנשק שלהם, קודם הם צריכים ללמוד לשלוט בידיהם.
קייט הסתובבה ביניהם ועצרה כל זוג כדי לתקן אותו. היא ציפתה לשלמות, והם ידעו זאת.
השדים היו מאומנים היטב. הם שלטו בכלי נשק שונים ובאסטרטגיות קרב, אבל היא לעולם לא תגיד להם את זה, כדי שהיהירות לא תעלה להם לראש.