המשמידה- פרק 5 חלק 4:

"אמילי.." מלמל בעצב.
"זאת אמילי?" שאל הרמס בפליאה.
"כן.. עכשיו אני יכול ללכת? בבקשה?"
"מצטער ילד, אתה חייב לעבור את זה."
"טוב.." אמר איידן בחוסר חשק והשפיל את עיניו.
"שלום לך אמילי." אמר הרמס בקול קליל.
איידן הצליח לדמיין את חיוכו הקטן של שליח האלים, ואת אמילי מחייכת בחזרה.
"איי.. איידן?" שאלה אמילי ונגעה בכתפו.
ידה זהרה באור נוגה ולבן. איידן בקושי הצליח לעמוד בזה. הוא הרים את פניו וניסה בכל כוחו לחייך, אבל לא הצליח לו.
"אתה.. אתה חיי." פניה של אמילי אורו למראה פניו של איידן.
"כן.. אני חיי." הוא חייך אליה חיוך קטן ומזויף.
"איפה היית?"
"פה."
"איפה זה פה?" הפעם היא פנתה להרמס.
"את נמצאת עכשיו בית החיים למוות אמילי. יש לך זכות בחירה. לאן תרצי ללכת, לשדות אליסיום או לשאול?"
"זה לא מובן מאליו?" שאלה אמילי מעט מופתעת.
"לא בימים אלו. בגלל זכות הבחירה הרוצחים הולכים לאליסיום."
"אבל בשאול כואב, יש הרבה סבל?"
"את צודקת, אבל עכשיו גם בגן עדן."
"אני בכל זאת רוצה ללכת לשם. איידן?"
"כן?" הוא התנער ממחשבותיו ומצערו ופנה אליה.
"לאן אתה הולך? אני אבוא איתך." היא אמרה וחייכה אליו חיוך גדול.
איידן הסתכל על הרמס בבקשת עזרה, אבל הרמס רק הניד בראשו לשלילה.
"אמילי.." הוא התחיל בגמגום.
היא הסתכלה עליו בעיניה הכחולות והגדולות בציפייה לדבריו.
"אני לא מת. אני.. יש לי תפקיד פה." הוא אמר בשקט.
"תפקיד?" שאלה אמילי בפליאה.
"כן, אני צריך לשפוט את המתים, להחליט לאן הם הולכים."
"אבל עכשיו אמרתם שיש זכות בחירה."
"בינתיים יש, עד שאני אסיים את ההכשרה שלי."
"אז אתה לא בא איתי?" היא השפילה מעט את עיניה.
איידן הניד בראשו לשלילה "מצטער."
"קדימה ילדים, זמן ללכת." אמר הרמס בשקט והחל להתקדם לכיוון שחושך.
"חשוך שם." אמרה אמילי.
"את זוהרת, תאירי את הדרך." חייך אליה איידן במטרה לפייסה, אבל היא לא השיבה לו.
"הגענו." אמר הרמס והחווה בידו על דלת חומה וגדולה, עם עיטורים מברזל שחור.
"אתם לא נכנסים איתי?" שאלה אמילי כשראתה את שניהם הולכים אחורה.
"לא ילדונת, אסור לנו." אמר הרמס ומשך בכתפיו.
"בסדר.." היא מלמלה ופתחה את הדלת החומה.
אור הציף את המסדרון השחור, ואיידן גילה שזה לא מסדרון. לא היו שם קירות, רק חושך שבלע את רוב האור.
"להתראות אמילי.." מלמל איידן לאחר שהדלת נסגרה מאחוריה.
"בוא נחזור." אמר הרמס ושם יד על כתפו של איידן.
בן רגע הם היו שוב בהיכל אמפיסטו, וכל האלים שאיידן חלם לפגוש עמדו שם בחצי מעגל ומחאו לו כפיים.
הוא הרים את פניו להרמס בבלבול וראה אותו זורח מאושר, פשוטו כמשמעו.
"הרמס?"
"עברת את המבחן ילד." צעק הרמס וקפץ לחיקו של אפולו.
שניהם נפלו על הרצפה וצחקו בקול, ארטמיס צחקקה למראם ואתנה גלגלה את עיניה ובסתר חייכה אליו וקרצה.
"עברתי..? מתי? איך?"
"עכשיו. התגברת על הפחד שלך מהשפיטה של מישהו שאתה מכיר. זה מה שהרמס ניסה ללמד אותך." אמרה אתנה שעמדה עכשיו לידו.
"עברת אחד, שלושה עשר." אמר זאוס בקולו החזק. שיערו היה חום וקצר, ועיניו תכולות כמו השמיים.
"מזל טוב ילד." נשמע קול אלט ממקום לא ידוע, בידיהם של האלים הופיעו ישר כלי נשק שנראו קטלניים.
"לכי מפה קייט!" צעק עליה זאוס "או שנקרא ללוציפר."
"אני הולכת, רק רציתי לברך את הילדון. אוף, אתם הורסי שמחות." אמרה השדה וקולה לא נשמע עוד.