המשמידה- פרק 5 חלק 1:

"מה אנחנו עושים פה?" שאל איידן מופתע כשראה מהשמיים את בית הספר שלו.
"אני הולך ללמד אותך את משמעותה של העברת מסרים." אמר הרמס וחייך חיוך ילדותי.
"אתה הולך ללמד אותי איך לשלוח הודעות בפלאפון? אני יודע את זה."
"לא!"
"אז מה?"
"נכון בבית הספר עוברות שמועות? איכשהו כל התלמידים יודעים שמורה חולה- בשנייה שהיא מתקשרת להנהלה כדי להודיע שלא תגיע. וכולם יודעים על בני זוג חדשים- עוד לפני שהם יודעים שהם בני זוג."
"יש משהו במה שאתה אומר."
"ברור שיש משהו במה שאני אומר. זאת המומחיות שלי."
איידן צחק במבוכה.
"שכחת הא?!"
"בערך.."
"טוב, בוא נתחיל." החיוך הילדותי ירד מפניו.
"מה אני צריך לעשות."
"להסתכל."
אוון לא הבין מה הרמס רוצה ממנו, אבל הוא הסתכל. "הרמס?"
"כן, ילד?"
"מה יקרה אם ילדים יראו אותי עף באוויר?"
"אתה איתי איידן, אתה בלתי נראה."
"אהה." אמר איידן כבדרך אגב והמשיך להתבונן בילדים שישבו על הספסלים מחוץ לבניין בית הספר. הם דיברו ביניהם. הבנים ניהלו שיחות קולניות וצחקו בחוזקה, והבנות דיברו בשקט בקבוצות או בזוגות, צחקקו והעבירו סודות.
"אתה רואה את קבוצת הבנים שם?" שאל הרמס והצביע על קבוצת הכדורסל של בית הספר.
"מה איתם?" שאל איידן בעצבות קלה. בעבר הוא היה חלק מהקבוצה הזאת.
"אתה שומע על מה הם מדברים?"
"לא.. אני לא אל. אני חירש לעומתך."
"אז בוא נתקרב." החיוך השובבי חזר לפניו.
הם התקרבו אל קבוצת הנערים שעמדה ליד מגרש הכדורסל וצחקה בקול.
איוון, הקפטן של הקבוצה, דיבר בלחש אל חמשת חבריו.
"שמעתם על אמילי?" שאל איוון בקול סקרני ומזויף.
"לא. מה יש לשמוע?" שאלו חבריו.
"היא איתך בכיתה, נכון בריידי?" הוא פנה לילד בלונדיני וגבוה עם עיניים שחורות ושרירים בולטים.
"כן, אז..?" שאל בריידי כבדרך אגב.
"היא הייתה היום?"
"כשחושבים על זה, לא."
"היא בבית, בוכה." אמר איוון וחיוך קטן התגנב לפניו.
"בוכה?" שאלו כל חבריו בהפתעה.
"כן, כי איידן נעלם."