המשמידה- פרק 2 חלק 2:

"אולי במקום לצחוק, תסבירו לי מה קורה פה?" כעסו געה בו. מאז מות הוריו הוא הפסיק את הטיפול ופשוט נתן לכעס לשלוט במעשיו.
"בסדר, בסדר, רק אל תתעצבן." אמרה האישה וחייכה אליו חיוך מתוק.
"שמי אתנה, אלת החוכמה והניצחון." אמרה האישה, והינשוף עף ונחת על כתפה.
"אני זאוס, מלך האלים ואל הברקים." אמר האיש הראשון והנשר עף ונעמד על ידו.
"אני פוסידון, אל הים ורעידות האדמה" אמר האיש השני "ואם תעז לקפוץ עלי אני אטביע אותך!" הוא אמר לסוסו.
"אלים יווניים? אתם חושבים שאני טיפש? אל תשחקו איתי משחקים." אמר איידן ועיניו רשפו מרוב כעס. הוא החל שוב ללכת לכיוון לא ידוע ושם את ידיו בכיסי מעילו.
"היי, עצור!" צעק האיש שכינה את עצמו פוסידון.
איידן לא התכוון להקשיב לו, הוא המשיך ללכת לאורך השדרה, עד שיד תפסה בכתפו ועצרה אותו. הוא הסתובב במהירות והיד שתפסה בו נשמטה.
"אל תיגע בי!" הוא צעק והחל לרוץ.
הוא שמע את קול הפרסות של הסוס מאחוריו, עוד מעט הם יתפסו אותו. לא היה דבר שהיה יכול לעשות כדי לברוח, ביתו היה רחוק מדי.
איידן בקושי הצליח לראות לאן הוא רץ, רגליו עברו בתוך שלוליות קטנות, והוא כמעט מעד בכל פעם. הוא נכנס לתוך שלולית גדולה במיוחד, ושם הוא נתקע.
איידן ניסה להזיז את רגליו ולהתקדם, אך ללא הצלחה.
הסוס השיג אותו סוף סוף, ועליו היו רכובים אתנה, זאוס ופוסידון, שלושתם מחייכים בהבעת ניצחון.
"כן, כן, אלים ששמחים מניצחון על בן אנוש. בטח היה לכם קשה הא?!" אמר איידן בציניות.
"אז אני רואה שאתה מאמין לנו." אמר זאוס והקטין את חיוכו, עד שנראה כמעט נעים.
"מי אמר שאני מאמין לכם? אני פשוט משתף פעולה עם הבעיה הנפשית שלכם.
"אוקיי, אז תשתף פעולה עד הסוף טוב?" שאלה אתנה
"אני לא יודע, כבר נמאס לי."
"אז לפחות תקשיב" אמר פוסידון בקול תקיף וירד מסוסו הכסוף.
"לפני עשרים שנה אירע דבר נורא, שדה רצחה את המלאך האחראי על הכניסה לגן עדן. מאז בני האדם מסוגלים לבחור לאן הם הולכים לאחר מותם, ואתה נראה לי כמו אדם חכם, אז כנראה הבנת לאן אנשים רצו ללכת. אנשים שבמהלך חייהם רצחו, גנבו, רימו, אנסו, בגדו והתעללו, דווקא הם נכנסו לגן עדן והאנשים שמהם גנבו, ושבהם התעללו, כבר לא מרגישים בטוחים ללכת לשם, הם הולכים לשאול, ושם הם סובלים.
אתה מבין, אותה שדה שינתה סדרי עולם, ואנחנו מנסים לשנות אותם חזרה. אנשים מפסיקים להאמין בנו, יש מרידות מצד המתים, ומצד החיים. העולם מתהפך, ואנחנו לא מצליחים להסדיר אותו בכוחות עצמנו."
"ואתם רוצים שאני אעשה מה?" שאל איידן בקול משועמם, אם כי בתוך תוכו הוא הסתקרן.
"תעזור לנו." אמר זאוס בישירות וללא בושה.
"אני? איך בן אנוש פשוט כמוני יכול לעזור לאלים חזקים כל כך כמוכם?" שאל איידן, וליבו האיץ את פעימותיו. איך הוא, בן אנוש פשוט, יכול לעשות משהו ששנים עשר אלים חזקים לא מסוגלים לעשות. מה יש לו שאין להם?
"אנחנו ניתן לך את כוחותיו של המלאך, שהיה אחראי על הסדר. כל שתצטרך לעשות הוא לשפוט את האנשים שמגיעים אליך, ולהחליט מי הולך לגן-עדן, ומי הולך לשאול."
"אני חושב שאני אוותר על כך." אמר איידן וניסה שוב להזיז את רגליו מהשלולית, אך ללא הצלחה.
"בבקשה" אמרה אתנה בקול חלש ומיואש "בבקשה, עזור לנו."
"פוסידון, אני כבר לא מרגיש את רגלי, תן לי לצאת מהמים."
"סליחה ילד." אמר פוסידון באותו קול מיואש.
איידן סוף סוף הצליח לצאת מהמים, ואף על פי שהגשם לא פסק, הוא הרגיש טוב יותר.
"אני לא רוצה לשפוט אף אחד, זה מעולם לא היה תפקידי, ומעולם לא ביקשתי את זה."
"אנחנו יודעים. עקבנו אחריך כבר כמה שנים כדי לראות אם אתה מתאים לתפקיד." אמר זאוס ומשך בכתפיו.
"ואיך בדיוק הגעתם למסקנה הכל כך חכמה הזאת, שאני מתאים לתפקיד?" הזדעק איידן.
"שלחנו שליחים." אמרה אתנה בפשטות.
"מעודד.." מלמל איידן והחל שוב ללכת.
הפעם הם לא עקבו אחריו, והוא לא נתקע באף שלולית. הוא המשיך ללכת בשדרה, בועט בכל אבן קטנה שנקלעה לדרכו. הוא חשב על מה שאמרו האלים, אם זה באמת מה שהם ולא סתם פסיכופתים עם חיות. הוא יכול לבחור לאן ילך כל אדם, הוא ישפוט מי טוב ומי רע. ואולי, רק אולי הוא יוכל לראות איפה הוריו, אולי יוכל לשאול אותם מה קרה ולמה הם עזבו אותו.
המחשבה על הוריו דחפה אותו לרוץ לכיוון השני, בחזרה אל האלים.
"חזרת?" שאל פוסידון המיואש שישב בתוך שלולית על המדרכה.
"יש לי שאלה… בעצם שתי שאלות."
"אתה רוצה לדעת איפה האמברוז'יה?" שאל זאוס בפנים חמורות סבר.
"לא, תודה אני אוותר."
"אז מה אתה רוצה לדעת?" הסתקרנה אתנה.
"אם אסכים לבוא איתכם ולקבל את כוחותיו של המלאך השופט, אוכל לראות איפה הורי?" שאל איידן ובליבו כבר התחיל לקוות לתשובה חיובית.
שלושת האלים העבירו את מבטם בינו לבין עצמם, ופניהם נראו מופתעות במקצת.
"אמרת שיש לך שתי שאלות.." אמרה אתנה בקול חלש והשפילה מעט את עיניה.
"אם אוכל לראות איפה הורי, אוכל גם לשאול אותם שאלה?" תקוותו נעלמה באותה מהירות שבה הופיעה.
"זה ישפיע על השיפוט?" שאל זאוס ומתח את חזהו.
"למה שזה ישפיע על השיפוט שלי?"
"כי אם הוריך יגידו לך למשל, שמישהו עיצבן אותם בחייהם, ואותו המישהו ימות ויבוא אליך, תשלח אותו למקום המתאים לו, או למקום שבו הוריך לא נמצאים?"
"אשלח אותו למקום המתאים לו. הרבה אנשים עיצבנו את הורי בחייהם, בערך בגיל שבע הפסקתי לשים לב לזה."
"בסדר, אז תוכל לראות איפה הם ולשאול אותם שלוש שאלות בלבד."
"אני…"
"אז אתה מסכים?"
"בסדר. אני מסכים."