המשמידה – פרק 11 חלק 3: פרק אחרון

"איידן?" שאלה קייט בשקט. הוא אפילו לא שם לב שהתקרבה אליו.
"אבא? זה.. זה באמת אתה?" שאל איידן כשדמעות בעיניו.
שריקה דקה ועצובה נשמעה כשעוף החול פתח את מקורו.
"אבא?" שאלה קייט, ובאופן מפתיע לא הייתה התגרות בקולה.
"אני.. אני לא מבין."
"הוא ביקש לשמור על אמא שלך, וכשנולדת, גם עליך." אמרה אתנה מאחוריו.
"אבל.. איך זה הגיוני? אני זוכר אבא אנושי."
"בהתחלה הוא חזר לחיים בתור בן אדם, כשהבין עד כמה גדולים כוחותיו."
"כוחות? חזר לחיים?"
"איידן, הוא נולד עוף חול. הוא תמיד היה ותמיד יהיה ציפור שקמה לתחיה באש."
"איך…. אבל אני אנושי."
"לא בדיוק, בגלל זה יש לך את הכוח להגן על קייט."
"אני לא צריכה הגנה!" אמרה קייט בזעף.
"למה את חושבת שלקס בא והציל אותך?" שאלה אתנה בסבלנות.
"אני… אני באמת לא יודעת."
"קודם כל, הוא זוכר את אמך, אבל זה לא קשור, כי הוא לא מכיר אותך, אף על פי שאת דומה לה. אבל יותר חשוב, הוא מחובר אל בנו, הוא הרגיש את הצורך שלו להגן עליך."
"אני באמת תוהה איך זה קרה." אמרה קייט כאילו לעצמה, אבל הסתכלה אל תוך עיניו של איידן.
"אני לא יודע למה, אבל ביום שהגעת להיכל האמון ידעתי שאני מכיר אותך, שראיתי אותך כבר בעבר. היום, כשראיתי את אתנה לידך, נזכרתי בך. טוב, לא בדיוק בך, אני לא יודע להסביר את זה."
"גם אנחנו לא." צחקקה אתנה.
"למה?" שאלה קייט בשקט והשפילה את עיניה.
"אני לא זוכר, אבל אני יודע שאת חשובה. את חשובה לאיזון של העולם, את חשובה לשדים, את חשובה למלאכים, כי בלעדייך היה להם מאוד משעמם, ו.. את חשובה לי. אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי מישהו, ובטח שלא חשבתי שארגיש כך כלפי אויב."
"חשובה? אני? אני שדה, הדבר הכי שנוא והכי נבזה בעולם הזה, אני הקיום שצריך להיכחד, ככה אומרים כולם. חוץ מאתנו."
"אני לא חושב שאתם צריכים להיכחד, ויעיד על כך גבריאל. קייט…" אמר איידן והניח יד מעודדת על כתפה.
היא הביטה בו בעיניה הירוקות הגדולות, וידעה שהוא לא משקר, ידעה שהוא באמת חושב שהיא חשובה. היא, השדה שהעזה להתחיל במלחמה עם האלים, השדה שלא עניין אותה הקיום שלה, כי חשבה שאין הוא חשוב לאף אחד.
לפני שדמעות עלו בעיניה, היא ניערה את ידו של איידן ופנתה לאתנה, "ואיפה את היית כל הזמן הזה? עבר חודש מאז ה.. פציעה שלך."
"הפציעה שלי הייתה חמורה, שכבתי בחדרי חודש וביקשתי מאלות הגורל ליצור מעגל שכחה מסביבי, כדי שלא אחסר לאף אחד. לא יכולתי למלא את תפקידי דיי הרבה זמן, והעולם היה מרגיש בכך."
"ידעתי ששכחתי משהו חשוב.." מלמל איידן.
"אתה היחיד ששם לב לזה" אמרה אתנה ואז לחשה לאיידן, "טוב, גם קייט שמה לב לזה, אבל היא כנראה לא רוצה שתדעו שמישהו חסר לה."
איידן הסתכל על קייט וחייך. וקייט, בלי לשים לב, חייכה אליו חיוך קטן בחזרה.
"הושיטו ידיים שניכם." אמרה אתנה בקול מכובד.
קייט ואיידן הושיטו את שתי ידיהם קדימה, אף על פי שלא הבינו מה אתנה רוצה. הם עמדו אחד מול השני, וידיהם כמעט נגעו אחת בשנייה.
לקס התעופף קצת מעל ראשיהם, ואחרי שאתנה לקחה את אמה של קייט, הוא צלל ונכנס בין ידיהם במהירות עצומה.
אור ירקרק אפף את שניהם ומילא אותם בחום. הם עצמו עיניים ונתנו לתחושה הטובה להציף אותם. האור אפף אותם במשך כמה דקות, ולא נראה כאילו הוא עומד להיעלם בקרוב.
"קייט..?" אמר איידן בשקט.
"כן.. איידן?" ענתה קייט באותו השקט.
איידן היה מופתע מהרכות שבקולה. "אממ.. אני רוצה שתדעי שלא שיקרתי, את באמת חשובה לי." הוא אמר וחייך חיוך קטן.
קייט לא יכלה לעצור עוד את עצמה והחלה לבכות בשקט, בלי קול, כמו שלמדה לעשות בבורות הכי אפלים של השאול, כשביקרה את אמה. יד חמה נגעה בידה והיא חייכה חיוך קטן.
"אתה לא שונא אותי?" לחשה.
"אני מקבל אותך כמו שאת, שדה חזקה, מנהיגה טובה, ואישה חכמה."
"תודה, ילד.." צחקקה קייט.
פרץ אנרגיה יצא מגופם של שני היצורים היפים ביותר בעולם, כמו רעם ללא קול. כאב חד וקצר עבר בעמוד השדרה של השניים בעודם מחזיקים ידיים.
"פקחו את עיניכם." אמרה אתנה ונשמעה מאושרת.
הם פקחו את עיניהם והסתכלו אחד בשני. הם היו מופתעים ממה שראו.
"הבת שלי.. הבת שלי!" צחקה אמה של קייט, ועוף החול שרק את שריקתו היפה.
"אתם הגשמתם את הנבואה! עשיתם זאת!" אמר זאוס שבדיוק הופיע מאחוריהם, ומאחוריו כל האלים, המלאכים והשדים.
"חבל לי לאבד את המנהיגה שלי." אמרו לוציפר וסטיירוס ביחד.
"לאבד? נבואה? על מה אתם מדברים?" שאלה קייט בזעף, וכולם צחקו. "איידן?"
"הכנפיים שלך.." אמר איידן בחיוך.
"מה איתן?"
"הן השתנו."
"השתנו למה? לכנפי העטלף שבני האדם חושבים שיש לנו?"
"לא, לכנפי כסף."
"גם שלך כאלה.." אמרה כבדרך אגב.
"גם.. שלי?" שאל איידן בהפתעה.
קייט שמה לב ששניהם עוד מחזיקים ידיים וניערה את ידו, אף על פי שאהבה את המגע החם על ידה. היא הסמיקה מעט, ואיידן צחק.
"אתם קיבלתם אחד את השני, אהבתם אחד את השני והייתם מוכנים להגן אחד על השני למרות השוני ביניכם.. הגשמתם את הנבואה, אתם תביאו את השלום לשמיים." אמר זאוס וחייך אליהם.
כל השדים והמלאכים מחאו כפיים, וכששמו לב שהם עושים דבר מה יחדיו ללא מלחמה, הם העלו פרצופים זועפים על פניהם.
איידן וקייט צחקו בקול מהמראה, ואחריהם כל האלים.
"תודה, ילד." אמרה קייט בחיוך, עיניה בורקות ומובלטות על ידי השקיעה שנראתה מאחוריה.
"תודה גם לך, קייט." חייך אליה איידן.
"יצרתם זן חדש, יפה יותר מכל יצור עלי אדמות. יפה יותר מהשדים ומהמלאכים. אני גאה בשניכם." אמר לוציפר וחייך אל קייט.
"תודה, אדוני."
"המקום שלך עכשיו איתם, במקום יפה יותר מגן העדן. רק אתם יכולים להיכנס לשם. דניאל ורוזה מחכים לכם."
"הם היו הראשונים נכון?" שאל איידן.
"הם אהבו אחד את השני, אבל לא היו מוכנים לקבל את השוני ביניהם, אתם כן." אמרה אתנה.
"לכו עכשיו, וקייט, אל תשכחי לבוא לבקר." אמר לוציפר ושרק לכל השדים שלו שיבואו איתו.
"אני אבוא, אדוני." אמרה קייט.
השדים ולוציפר התרחקו לכיוון הכניסה לשאול, ואחר כך המלאכים עפו אל גן העדן.
"אני מניח שנצטרך למצוא שופט חדש." צחקק הרמס.
"אני מניח." חייך זאוס, וכל האלים נעלמו בזוהר בצבעים שונים.
"שנלך?" שאל איידן את קייט והושיט את ידו.
"נלך." חייכה קייט ואחזה בידו. עכשיו, כשאף אחד לא ראה, לא היה לה אכפת להחזיק בידו. היא השתוקקה ליותר מכך.
"גם אני." אמר פתאום איידן והסתובב אליה. הוא משך אותה אליו והצמיד אותה אל חזהו בחיבוק חם. קייט בכתה לנוכח המחווה.
הוא הרים את סנטרה והסתכל בה בעיניו החומות, החמות והמהפנטות.
"איידן.. בבקשה.." מלמלה ודמעות זלגו מעיניה.
"אני אחכה לך, קייט. אני אחכה עד שתביני שהקיום שלך שווה בדיוק כמו הקיום של כל אחד אחר. אני אחכה לך." חייך איידן והתעופף איתה אל המקום שלהם, אל המקום של לוחמי הכסף- פנגר.