המשמידה – פרק 11 חלק 1: פרק אחרון

היא התעופפה במקומה. כנפיה השחורות תפחו באיטיות באוויר והשאירו אותה במקום. משהו לא היה בסדר, משהוא עמד לקרות והיא לא אהבה את זה. היא הרגישה את זה בכל אחד מנימי דמה.
השדים שלה עפו ועקפו אותה משני צדדיה מוכנים בכל מעודם לקרב. היא ראתה את הכל בהילוך איטי. את המלאכים שולפים את חרבותיהם השמימיות עם הניצב הזהוב, ואת השמלות של שני הצדדים מתנופפות ברוח. ראייתה התערפלה מעט, והכל נראה לה ככתמים שחורים, אדומים ולבנים מרצדים ומתערבבים ביחד.
היא שמעה את ליבה פועם בראשה בחזקה. נשימותיה נשמעו לה חזקות מתמיד. האוויר יצא ממנה בקצב איטי, וחזה עלה וירד באחידות. היא שמעה קולות במעורפל, אבל לא יכלה לומר מי מדבר אליה. קול מוכר בקע את מעטה הערפול שלה. קול מוכר עד כדי פחד, אך היא לא ידעה של מי הקול.
"את באמת רוצה להגיד לי שאת מצטערת על מה שקרה?" שאל הקול כאילו היה בתוך ראשה, צמוד לאוזניה.
"אני…"
"את לא מצטערת על המלחמה הזאת, את רצית להתחיל אותה תמיד, רצית את הכבוד הזה שבהתחלת מלחמה עם המלאכים והאלים, דבר שלא קרה אף פעם, חוץ מפעם אחת."
"אני מצטערת…" מלמלה קייט בקול חלוש ולא אופייני לה. או שאולי היא אפילו לא דיברה, אלא חשבה את המילים. היא לא הייתה בטוחה בכלום.
"את מבולבלת קצת ממה שקורה לך, נכון? מהרגשות הסותרים שלך, מהאהבה שפתאום גילית בתוכך." אמר קול אחר בתוך ראשה, קול נעים וממוכר אף יותר מהקול הקודם.
"אני.." התחילה קייט, שוקלת אם להמשיך ולחשוף את עצמה מהקול המוכר, אך הזר.
"את יכולה לדבר איתי, הוא לא פה עכשיו, מיכאל לא נמצא פה, הוא מעודד עכשיו את גבריאל." אמר הקול, וקייט הייתה בטוחה שראתה חיוך קטן בתוך ראשה.
"אני.. כן." נאנחה קייט בהכנעה, הקול הזה יודע עליה הכל, איך תוכל להסתיר ממנו את ליבה, כשהוא נמצא כל כך קרוב למחשבותיה
"אל תדאגי ילדתי, את עוד תראי שתמצאי את המקום האמיתי שלך."
"אני במקום האמיתי שלי, אבל לא בחרתי בו." מלמלה קייט.
"לא בחרת בו?"
"לא.." אמרה קייט בחשדנות קטנה, כשראתה שהקול לא יודע על עברה.
"את חושבת שאני לא יודעת שנולדת בשאול?"
קייט לא הבינה, "אז למה.."
-"אני חושבת שכן בחרת בשאול כמקום שלך, כי אם היית רוצה לצאת, היית יכולה. את לא מיועדת לשם."
"נולדתי שם."
"זה לא משנה את העובדה שאת עוד לא עשית דבר שמקנה לך את האפשרות לבחור בין גן עדן לגיהנום. את, בתור תינוקת שנולדה בשאול, היית צריכה להגיע אל זאוס ולדבר איתו על זה, ככה היית מחליטה על מקומך."
"אמא שלי שם.."
"אמא שלך עשתה את מה שחשבה לנכון בשבילה, היא לא ידעה שאת מושפעת מהחלטותיה, גם האלים לא ידעו זאת. את לא היית צריכה להיות קיימת, אבל משהו הגן עלייך."
"הגן עלי?"
"כן. מישהו שם באמת אהב אותך, ורק המישהו הזה יוכל לראות אותי מדברת איתך."
"לראות.. אותך.." מלמלה קייט, מרגישה שהיא נופלת לתוך חור שחור, אף על פי שידעה שהיא עוד מתעופפת באוויר.
"קייט!" נשמעה צעקה שפילחה את האוויר, "מה את חושבת שאת עושה!"
"זה גבריאל, גבריאל יכול לראות אותי?" שאל הקול בהפתעה קלה, אך בהקלה.
"גבריאל הגן.. עלי?"
שריקת רוח של משהו מאוד מהיר נשמעה ליד אזנה של קייט, אך היא לא זזה, היא בקושי שמעה את זה.
"לא, לא גבריאל הגן עליך."
"איידן מה אתה חושב שאתה עושה?! אנחנו מנצחים אם היא מתה!"
"אל תהרוג אותה!"
"בוגד!" צעק גבריאל. כל העיניים הופנו עכשיו אל איידן, קייט וגבריאל, והמחזה שראו הפתיע אותם יותר מכל דבר אחר.
קייט התעופפה במקום ובהתה באוויר בעיניים מעורפלות, גבריאל מתנשף מרוב זעם עף באוויר עם חרב שלופה המכוונת לגרונו של איידן, שעומד בין השדה למלאך, פורש ידיים ומגן על קייט בגופו.
"אתנה." אמר איידן בשקט, וקייט שמעה אותו, את הקול השקט של איידן. היא לא שמעה את הצרחות, את ההרג ואת פגיעת החרבות, היא שמעה רק את הלחישה של איידן לידה, והתמלאה ברוגע.
"איידן.." מלמלה קייט ועצמה את עיניה. היא הייתה רגועה, היא חשבה על איידן שהציל אותה, ולאט לאט הנוכחות של הקול בתוך ראשה נעלמה, ואיתה גם תחושת הרוגע ואסירות התודה, אבל היא לא יכלה לעשות עוד דבר. היא נפלה מטה, עיניה עוד עצומות, והרוח מצליפה בגבה ובכנפיה, לא מאפשרת לה להתיישר.
"קייט!" צעק איידן והחל לטוס לעברה, אך משהו עקף אותו, "גבריאל לא!" צעק איידן והגביר את מהירותו. הוא שלף את חרבו מנדנה, מודע לעובדה שהוא משתמש במתנה שקיבל מהאלים על מגנם. גבריאל הסתובב במהירות והצליף בחרבו לעבר איידן. איידן חסם את המכה במהירות, אך היא העיפה אותו קצת אחורה.
הוא לא בזבז אף רגע והסתער על גבריאל, יודע שמה שהוא עושה הוא אסור, אך לא מצליח לעצור את עצמו מלהגן עליה. שוב.
איידן לא ראה את קייט בשום מקום מתחתיו, היא נפלה מהר וכנראה כבר פגעה באדמה. הוא היה כל כך עצבני על שהפריעו לו להציל אותה, והניף את חרבו במהירות ובכוח שלא ידע שקיימים בו, החרב החלה לזהור באור אדום, והוא התפשט אל כל גופו של איידן. הוא הרגיש את הכוח, את המוטיבציה שהחדיר בו הכעס על מה שקרה לקייט. ממש כמו שיחת עידוד, כוחותיו של איידן התחדשו, והוא תקף את גבריאל בכוח שהשתווה לכוחו של מגן האולימפוס.