המסע בעקבות התיבה- פרק ראשון, "היום הכי טוב אי פעם."
'יומני היקר…
היי, קוראים לי קייטי, אני בת 13 ואני מכורה לפנטזיה.
לפני כמה שנים חברה שלי מהאינטרנט, האנה, הכירה לי את סדרת הספרים פרסי ג'קסון וסיפרה לי תאוריה שהסופר הוא חצוי, או שאישתו חצויה, ושהספרים מבוססים על המציאות. אחרי זה פתחנו קבוצה לחקירה של התאוריה הזאת ביחד עם חברינו אריאל(טרנסג'נדר), ליאון(בן) ועוד כמה נערים. אבל… לאחרונה אני, האנה, אריאל וליאון התחלנו לקבל חזיונות. חזיונות על מסע חיפושים שבו אנחנו מנסים למצוא תיבה. אני מקווה שהחזיונות אמיתיים, זה החלום הכי גדול שלי…
נו טוב, ביי יומן.'
–
חזרתי מבית הספר ביחד עם אחי הקטן בן ה12 אוליבר, מחכה בציפייה להגיע הביתה ולדבר עם חבריי בוואטסאפ. לאחר שעלינו במעלית ופתחנו את הדלת גיליתי להפתעתי את הוריי יושבים בסלון עם איש שאני לא מכירה ועם… האנה. זיהיתי אותה כי נפגשנו פעם. ליבי דפק בחוזקה, מה קורה כאן? "אמא? אבא? מי אלה?" שאל אוליבר בבילבול. "אוליבר לך לחדר שלך. אנחנו רוצים לדבר עם קייטי בפרטיות." אמא אמרה לו בקול לחוץ. היא נראתה חוששת, בזמן שאבא נראה מבולבל כמוני. "לא רוצה!" אוליבר מחה בכעס. "אוליבר, לך לחדר… אני אגיד לך על מה דיברנו אחר כך…" לחשתי לו, הוא נאנח והלך לחדרו. עם כמה שזה נראה לא הוגן להשאיר אותו מחוץ לזה, יותר מדי הסתקרנתי במה שקורה.
"היי קייטי!" האנה אמרה בחיוך. "מה לעזאזל את עושה כאן?? את גרה בקצה השני של המדינה!" אמרתי לה בשוק. היא צחקקה, "כן… תקשיבי לאדוארד." אמרה בקול ערמומי והצביעה על האיש הנמוך שלידה, ורק הרגע שמתי לב שיש לו קרניים על הראש. רגע… קרניים? החשדות שלי התחילו להציף את מוחי, המשכתי להגיד לעצמי שבטח החזיונות אמיתיים ושזה סאטיר או משהו, אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נכון. לא רציתי להיפגע. אדוארד חייך אלי והתחיל לדבר, "היי, אני אדוארד וכירון שלח אותי לקחת אותך ואת עוד כמה מחברייך החצויים למחנה. אז תארזי, כי אין הרבה זמן." הוא אמר, והרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ. ליבי דפק הרבה יותר מהר, וקיבלתי פרץ חזק של פרפרים בבטן. 'החלום הכי גדול שלי התגשם, החלום הכי גדול שלי התגשם!! אני לא מאמינה!' חשבתי באושר.
באמצע כל המחשבות השמחות, נזכרתי במשהו. "רגע, ידעתם על זה כל הזמן?" שאלתי את הוריי. אמא שלי השפילה את מבטה. "כן, אני הרי זאת שהולידה אותך עם האל… סיפרתי לאבא שלך רק הרגע." היא מלמלה באי נוחות. אבא נראה כועס, כנראה כי הוא האמין שרק ה' קיים, וגם אני כעסתי. למה היא לא סיפרה לי קודם?! היא ישעה שאני מתה על המיתולוגיות! "האנה, בואי איתי לחדר…" מלמלתי ולקחתי אותה איתי. נכנסתי לחדר החמים עם ריצפת הפרקט החומה שמלאה באבק, מיטת המטר וחצי הסגולה המתקפלת, ארונות הספרים והצעצועים ושולחן המחשב שתאם את צבע הריצפה. על המיטה שלי הייתה מזוודה מוכנה עם בגדים, משחת ומברשת שיניים, מברשת שיער וכמה חטיפים. נשאר רק להכניס דברים שלא רציתי להשאיר מאחור. האנה הסתובבה בחדרי בזמן שנכנסתי למזוודה בובות, ספרים, ולבסוף את הטלפון. "חכי, אסור לקחת את הטלפון! זה מושך מפלצות!" האנה אמרה בבהלה והוציאה לי את הטלפון מהמזוודה. "אבל איך אני אתקשר עם אוליבר?" שאלתי במבט כלבלב. אנחנו האחים הכי מחוברים אי פעם, וממש לא רציתי לעזוב בלי לעדכן אותו. "איריס נט." האנה ענתה. נאנחתי, "מספיק טוב…"
לאחר שעידכנתי את אוליבר, התחבקנו ונפרדנו לשלום(רק אחרי שהבטחתי לו שאתקשר אליו באיריס נט כמה שאוכל), יצאנו מהבית. אני, אדוארד והאנה ירדנו במעלית ויצאנו מהביניין. פערתי את פי כשראיתי פגסוס יפהפה עמד בחוץ, נהנה מקרני השמש ששטפו את פניו. "וואו, הוא כל כך חמוד! איך לא שמתי לב אליו כשעליתי הביתה?" שאלתי, עדיין מודהמת מהפגסוס האצילי. "עירפול" אדוארד ענה בחיוך ועלה על הפגסוס. לאחר שליטפתי את האף שלו עליתי עליו. "קוראים קלומפיס, דרך אגב. אה, ועכשיו אנחנו הולכים לאסוף את אריאל וליאון." האנה עידכנה אותי במה שקורה. הנהנתי בחיוך, עדיין מאושרת מהמצב הזה. לפתע, בלי התרעה מוקדמת, הפגסוס פתח את כנפיו ועף אל השמיים.
הבטן שלי התהפכה, הראש שלי הסתחרר ומיד הידקתי את אחיזתי בחוזקה. לא ציפיתי שזה יהיה כזה מבהיל, הרי תמיד רציתי לעוף. אחרי כמה זמן התרגלתי, הרפיתי את האחיזה והסתכלתי למטה. הנוף היה יפהפה, למרות שהוא גרם לי להרגיש שאני הולכת ליפול בכל רגע. לאחר כמה זמן שמתי לב שהאנה בהתה באוויר במבט מוטרד. "מה קרה?" שאלתי אותה בדאגה, מה שגרם לה לחזור למציאות. "פ-פשוט… אמא שלי סיפרה לי מי ההורה האלוהי שלי…" היא גמגמה בקול עצוב/מוטרד. "אווו מגניב! מי זה?" שאלתי בהתרגשות. תמיד האנה רצתה לדעת מי ההורה האלוהי שלה ותמיד התרגשה מזה, אז שמחתי בשבילה. "לא נוח לי להגיד… את בטח תגלי אחר כך…" היא מלמלה. החלטתי לעזוב את זה, למרות שלא רציתי.
אחרי זה אספנו את אריאל וליאון, שהתרגשו כמעט כמוני. לאחר שסיימנו איתם עפנו אל מחנה החצויים, והגענו כשכבר כמעט החשיך…
תגובות (3)
היי סופרת פנטזיה,
אני רואה שאת מעריצה את פרסי ג'קסון, אז לדעתי לקוראים שלך יהיה קל למצוא את הסיפור אם תשימי אותו בקטגוריה של פאנפיקים.
חייב להגיד שלא קראתי פרסי ג'קסון, ולכן אני כנראה בא ממקום לא ראוי. הנה כמה רעיונות וחיזוקים לסיפור:
אחרי זה פתחנו קבוצה לחקירה של התאוריה הזאת ביחד עם חברינו אריאל(טרנסג’נדר), ליאון(בן) ועוד כמה נערים.
– איך העובדה שאריאל הוא טרנסג'נדר, או שליאון הוא בן? כרגע בסיפור זה לא משפיע. זה לא שאנחנו מתמקדים במי-מהם, או רואים איך המגדר שלהם משפיע עליהם או על האנשים סביבם.
אבא נראה כועס, כנראה כי הוא האמין שרק ה’ קיים,
– בשביל רגעים כאלה אני קורא מהמגירה.
משהו שלימדו אותי לגביי דיאלוג נוח: בכתיבת שיחה בין שתי דמויות או יותר, כדי להקל על הקורא, כדאי לשבור שורות לכל שורת דיאלוג. זה גם נותן קצת בשר לטקסט, וגם מקל על הקריאה. למשל:
לבי דפק בחוזקה, מה קורה כאן?
“אמא? אבא? מי אלה?” שאל אוליבר בבלבול.
“אוליבר לך לחדר שלך. אנחנו רוצים לדבר עם קייטי בפרטיות.” אמא אמרה לו בקול לחוץ. היא נראתה חוששת, בזמן שאבא נראה מבולבל כמוני.
"לא רוצה!” אוליבר מחה בכעס.
“אוליבר, לך לחדר… אני אגיד לך על מה דיברנו אחר כך…” לחשתי לו, הוא נאנח והלך לחדרו.
היא ישעה שאני מתה על המיתולוגיות!
– ידעה
משחת ומברשת שיניים,
– או "משחת שיניים ומברשת שיניים" או "משחה ומברשת שיניים"
האנה הסתובבה בחדרי בזמן שנכנסתי למזוודה בובות,
– שהכנסתי למזוודה
לדעתי כדאי לך להימנע משימוש בסוגריים, לא אהבתי את זה כ"כ. כל היופי בלכתוב סיפור זה שאין צורך להשתמש בהן, הריי סוגריים זה רק לדברים שדורשים הערות.
פערתי את פי כשראיתי פגסוס יפהפה עמד בחוץ,
– עומד בחוץ
קוראים קלומפיס,
– קוראים לו
סך הכל נחמד, אני שמח לראות שבניגוד לרוב סיפורי הפנטזיה\מד"ב באתר זה לא נופל על רומנטיקה. השפה ציורית וטובה, ויש לסיפור קצב. אני מקווה שהדברים שכתבתי כאן יעזרו! :)
תודה על התיקונים וההיערות!
עזרת לי להשתפר, וגם לשים לב לטעויות קטנות בכתב :)
אני אנסה לתקן בעתיד
סיפור מדהים