המלחמה האחרונה- פרק 9

"אבל אמא! הפעם זה באמת חשוב" רטנה לונה לדמות שנגלתה במי המזרקה. אמא של לונה שילבה את זרועותיה, "לא אכפת לי, לונה. דיברנו על זה בעבר ואני לא הולכת להסביר לך שוב". לונה התיישבה על הספסל שמאחוריה והניחה את ראשה בין כפות ידיה. בתנועה מהירה וחדה היא הרימה אבן מהאדמה וזרקה אותה על המים, פוגעת לא פוגעת באמה.
המים השמיעו קול חריקה והשיחה התנתקה.
לונה רצתה לצרוח מתיסכול, אבל הרעיון של זריקת האבן על אמה היה משחרר, והרצון עבר. היא נעמדה ויישרה את החולצה המכופתרת בפנים אדישות. אם אמא לא תעזור לה עם המיסתורין של אבא, היא תעשה את זה בעצמה.
היא ניגשה לביתן 11 ודפקה על הדלת. אחרי כשתי דקות הדלת נפתחה ובכניסה עמד ילד נמוך שחייך אליה חיוך לגלגני. "מה את רוצה?", "כריסטופר כאן?" לונה נשענה על המשקוף. מתוך החדר נשמעו קולות צחוק ושאלות של "מי זה שם?" כלפי הילד שבפתח הדלת. "חכי רגע" אמר הילד וטרק את הדלת בפניה של לונה. מה שכמובן לא מצא חן בעיניה. היא דפקה שוב על הדלת, הפעם בכוח. ברגע שהדלת נפתחה היא כיוונה אגרוף לפנים של הילד. זה היה יכול להשאיר סימן על הפנים של הילד למשך כמה שנים, אבל הילד לא היה זה שעמד בפתח הדלת. בפתח עמד נער אחר, גבוה יותר ורחב כתפיים. לפי הפנים של הנער, לונה ניחשה שהוא לא בן של הרמס.
האגרוף, שהיה מכוון לפנים של ילד נמוך, מצא את עצמו פוגע בבטן של הנער. עד שלונה הבינה שהאגרוף לא פגע במקום שאליו יועד, היא כבר פגעה במטרה החדשה. במקום לראות ילד חסר אונים בוכה בגלל אגרוף בפנים היא חטפה מכה הגונה משרירי הבטן של הנער.
"ואו" מילמלה לונה כשהיא מנסה להשיב ליד את התחושה שאיבדה. החיוך ירד מפניו של הנער "את בסדר?". היא מיהרה להזדקף ולקחה צעד אחורה . "כן. הכל בסדר, תחזור לחברים שלך". הנער לא הסכים לוותר ותפס בידה. "איה!" היא זעקה ומשכה את היד הכואבת מידו. "סליחה! לא התכוונתי. אבל עכשיו שנינו יודעים שאת לא באמת בסדר" חיוך עלה על שפתיו. "תני לי".
הנער לקח את ידה בעדינות כאילו הייתה עשויה מזכוכית ויצא מהביתן. "אני דיימון, בן של דמטר. אני מתנצל בשם ג'יימי, הוא רק רצה לצחוק איתך קצת". "חוש הומור מקולקל" מילמלה לונה לעצמה ודיימון צחק.
"מה רצית מג'יימי?" שאל דיימון. "רציתי לדבר עם כריסטופר, לא עם ג'יימי. רציתי שיעזור לי עם…" היא קטעה את עצמה ברגע האחרון "…משהו". הפנים של דיימון התלהטו מכעס והוא איגרף את כפות ידיו על כף ידה של לונה, שפלטה זעקה קטנה כשידה מיטלטלת בחוסר אונים. "סליחה" הוא שיחרר את היד ונראה מיוסר. "עדיף שאני אלך".
"לא!" הפתיעה לונה את עצמה ואותו "תישאר כאן". "טוב" אמר דיימון ונראה מרוצה מעצמו. "אני… אני צריכה עזרה". "איזו עזרה?". "אתה באמת רוצה לדעת?". "כן". "אתה מבטיח שלא תצחק עליי?" "כן". "אתה מבטיח לי לחלוטין?" "כן! יא אאלה איתך תספרי כבר".
"ששש!" נהמה לונה וסתמה את פיו של דיימון בכף ידה. "תסתום". "נו?".
לונה נשמה עמוק וסיפרה לדיימון את כל מאורעות אביה בימים האחרונים. כשהיא סיימה לספר, עיניו נצצו. "זה כל כך מגניב!". "שששש כבר! אוף איתך" נזפה בו לונה. "מצטער. זה פשוט טוב מכדי להיות אמיתי". "מה כל כך טוב בזה?". דיימון הביט בעיניה של לונה "אני מגלה לך את זה ואל תגלי לאף אחד שאמרתי לך, כי אני אכחיש. כריסטופ ואדי ברחו הלילה מהמחנה עם איזו ילדה מביתן אחר. אולי אבא שלך גרם לכריסטופר לצאת למסע חיפושים המוזר הזה?". "אולי" היא התאמצה לחבר בין המקרים.
לפתע נפל ללונה האסימון "איך אתה יודע שהם ברחו?". על פניו של דיימון חלפה עווית והוא ענה בפשטות "הייתי שם". "ראית אותם בורחים ועוד לא אמרת לאף אחד?". "חכי עוד כמה ימים. אם הם לא יחזרו- נלך לספר, ואם הם כן הכל יהיה בסדר ואף אחד לא יצטרך לדעת מזה". לינה הנהנה בלי לשים לב ודיימון משך אותה להתקדם אחריו. "וכשסיימנו עם כל זה, מה מצב היד שלך?".