המלחמה האחרונה- פרק 8
אדי קם מהתיק בייאוש. למה לעזאזל לא עושים את התיקים האלה יותר גדולים. הוא פתח את הסנטימטרים הספורים שהצליח בקושי לסגור וניסה לחשוב על מה אפשר לוותר. על האוכל, הדרכמות והכסף האנושי אין סיכוי. גם הבגדים היו בגדר הכרחי מבחינתו. אבל למען האמת, את דפי המידע של רובי שכריסטופר הכריח אותו להשאיר, אלה שמפרטים על המחנה בצורה הכי מיותרת שיש, אותם הוא יכול להשאיר כאן.
כשהתיק הואיל בטובו להיסגר עד הסוף, אדי נחת על המיטה באנחת הקלה וזרק את הדפים לחיקו של כריסטופר. הוא נשם נשימה עמוקה. החלק הראשון הושלם.
"נו אדי?" נשמעה לחישה מאיזור שק השינה.
הוא הרים את הראש בעייפות ומיצמץ בהתנערות כשנזכר בנבואה, בכריסטופר ובאלקסיס, ובמשימה המפחידה שעומדת לפניהם. כריסטופר סגר את שעונו הדיגיטלי סביב מפרק כף ידו השמאלית והביט בו. אחת עשרה וחצי, יש עוד זמן. "מה עושים עכשיו?"
"תפסיק להיות כזה לחוץ, אדי" סינן כריסטופר בדממה. "ותפסיק לנשום כל כך חזק, אתה תעיר את כולם!". "מצטער" הוא לחש ופיהק. אדי התחמתח והסתובב לצד השני. שכריסטופר יחשוב מה שהוא רוצה, אבל אדי היה קשוח, הוא הגיע למחנה מפנימיה צבאית. כל החיים שלו הוא למד שאין דבר כזה להפר חוקים, ושמי שרק יעז לחשוב על זה יענש בחומרה. הוא לא ידע כמובן מה זאת החומרה שעליה דיברו המורים, אבל היה לו מושג די טוב בעניין. ככה הוא התנהל במשך שבועיים, בורח ממורים ומתלמידים גדולים יותר ומשתדל להיות טוב לכולם. זה לא עבד לו יותר מידי. ולמרות כמה שניסה להצליח, עדיין התייחסו אליו כמו אל כלום.
זה הכעיס אותו. זה הכעיס אותו כל כך שהוא לא התרכז בשום דבר אחר. יום אחד הוא בטעות איחר לשיעור, ונכנס שנייה אחרי המורה. המורה הנזעם הכה אותו ואדי עמד בשקט, מביט בחבריו לכיתה. הבנים רעדו מיראה, הבנות הביטו בהערצה. הוא חייך אליהם כאילו הכל בסדר.
ומשם זה המשיך, אדי מפר כל חוק שעומד בדרכו וחוטף על זה בגאון, כשראשו מורם. בעיני התלמידים האחרים הוא היה לא יאמן, אמיץ כל כך, אולי אפילו משוגע. אבל המורים כעסו, וזעמם הלך וגבר ככל שעברו השנים, והעבירות של אדי גדלו והחמירו.
בסופו של דבר הוא סולק, ורק בקושי הצליח להשתחרר ממאסר בבית סוהר לנוער ולהגיע למחנה. במחנה הוא התחוור לחוסר היכולת שלו לעבור על החוקים. הגבול הדק עבר בין מעשה משעשע למעשה שהאלים הולכים להרוג אותך בגללו. והאלים, כמו אלים נורמלים, נטו תמיד להרג.
בשעה שתיים עשרה וחצי, אדי זינק מהמיטה כמו פנתר. הוא בעט בשקט בכריסטופר שנימנם בשק השינה וסימן לו לצאת החוצה. הם רצו הכי מהר שהם יכולים עד שיצאו מגבולות המחנה והסתתרו. הם חיכו שתי דקות מתוחות בלי להשמיע קול, וכשדמות נוספת התקרבה אליהם הם הצטרפו אליה והתגנבו עד לתחנת האוטובוס. רק שם הם חשבו שהם בטוחים ועצרו לקחת נשימה.
אלקסיס הוציאה ביסקוויט וחילקה אותו ביניהם והם התענגו על כל ביס שלקחו, בידיעה שהאוכל שלקחו לא יספיק להם למסע של יותר מיומיים.
"כדאי שנמשיך" אמר כריסטופר ונעמד. הם הלכו לתחנת האוטובוס הבאה ועצרו לבדוק את מיקומם במפה. "אם נמשיך להתקדם לפי תחנות האוטובוס, נגיע לעיר. שם כבר נוכל לתפוס טרמפ" אמר כריסטופר וקיפל את המפה.
אלקסיס הביטה בכריסטופר בבילבול, "טרמפ לאן? לאן אנחנו נוסעים?". "אני חושב שאנחנו צריכים לנסוע מערבה. הנבואה גם מזכירה את זה, לא?" אדי חיטט בתיקו עד שמצא את הדף עליו כתבו את הנבואה שקיבל כריסטופר. "ימצאו יעדם אל מול התחושה. הנה כאן".
"אז מערבה" הכריזה אלקסיס והצביעה לכיוון תחנת האוטובוס הבאה. "ואם אתם רוצים להגיע לעיר לפני הבוקר, כדאי שנצא".
תגובות (3)
ביסקוויט *~*
אני יודעת נכון 0:
תמשיכי!!!