המלחמה האחרונה- פרק 4

דיימון הסתכל במראה והחזיק לפניו שתי חולצות. "הירוקה או האדומה?" מילמל לעצמו, והצמיד כל אחת מהחולצות לגופו כשתיאר את צבעה. נשמעו דפיקות על הדלת וקול נשי שאל מבחוץ "דיימון אתה מסיים שם?".
דיימון הינהן לעצמו והסתובב לפרופיל, בוחן את גופו מהצד. "עוד שנייה מאמי, הירוקה או האדומה?" שיתף את הנערה שבצד השני בהתלבטותו. "האדומה. עכשיו החוצה!". דיימון התלבש ופתח את הדלת. "אני אתפאר מהבחירה אחר כך, עכשיו זוז אני מתפוצצת!" זירזה אותו הנערה וזינקה לחדר השירותים.
ככה עבר כל בוקר בביתן של דמטר. אבל הבוקר הזה היה שונה, הבוקר דיימון קם במצב רוח רע. הוא לא התנהג שונה מכרגיל אבל בפנים הוא כעס. מאיפה הגיע החניך החדש הזה? ולמה הוא נראה לו כל כך מוכר? ולמה לכך הרוחות הוא מגיע דווקא עכשיו ונדחף בין דיימון לבין התואר "הגבר של המחנה"? עד שהמתחרה הקודם עזב לקחו שנתיים, ועכשיו מגיע מתחרה חדש.
תקיעת קונכייה נשמעה על רקע מחשבותיו, שעת ארוחת הבוקר. כל הביתן הסתדר בטור מהותיק לחדש ודיימון ניגש בעצלתיים למקומו בראש בטור. "דיימון מותק אכפת לך להזדרז?" שאלה הנערה ממקודם והביטה בו בתוכחה. "ברור נשמה, כבר מגיע" ענה דיימון ושלח לעברה אחד מהחיוכים הממיסים שלו. כאלה שאף אחת לא יכולה מולם, וגם כמה אחדים.
כשהם הגיעו לרחבה כל הבקתות כבר היו שם, והקשיבו לכירון שנשען בשתי רגליו הקדמיות על השולחן. מה שהגביה אותו בעוד חצי מטר מעל כולם. מר ד' נעץ בדיימון מבט מפחיד אבל הוא פשוט התעלם ונדחק בין ביתן 3 ל5.
"…ושלום לבקתה 4 שטרחה להצטרף אלינו. בכל מקרה, תכירו את החניך החדש והמפתיע שלנו: כריסטופר גראנט. כולכם מכירים את הנוהל, עד שלא תתגלה זהות הוריו מהצד האולימפי הוא יתגורר בביתן 11".
כמה חניכים מחאו כפיים וכמה פשוט עמדו והתבוננו בשיעמום בכריסטופר שהרים מעט את ידו. דיימון כיווץ את כפות ידייו לאגרופים ודימיין איך הוא כותש את כריסטופר לרסיסים קטנים וקובר אותם מתחת לאדמה, מנחה לאימו, דמטר.
כירון חיכה עד שכולם השתתקו שוב והמשיך, "…ואני שמח להכריז על מירוץ מרכבות בשבת בערב!". הפעם הייתה יותר התלהבות, החניכים הריעו באושר והתפזרו כל אחד לשולחן האוכל של הביתן שלו. דיימון הביט בכריסטופר מתיישב בשולחן העמוס של הרמס ותהה למה לא מוסיפים להם עוד שולחנות.
מבטו של דיימון נעצר על מבטו של כריסטופר ועיניו הצטמצמו. לרגע ארוך אף אחד מהם לא הסיט את ראשו והם פשוט נעצו עיניים אחד בשני. לפתע האוויר סביבם זימזם והם הפנו את ראשם לכיוון ממנו הגיע הזימזום. דיימון וכריסטופר נתקלו בעיניה הפקוחות לרווחה של רובי, מזהירות אותם לא להתחיל את זה עכשיו.
"דיימון בוא!" קראו לו חברי הביתן שלו וללא חשק הוא הצטרף לחבריו לאכול.