המלחמה האחרונה- פרק 3

הרוח שרקה באוזניה של רובי והיא הידקה את המעיל לגופה. מזג האוויר היה מוזר. אין במחנה אקלים קיצוני, לא לכאן ולא לכאן.
משהו משונה קורה פה. זה התחיל מאז שכריסטופר הגיע. חניך חדש שלא זוכר מי הוא היה עניין ותיק עוד מימי פרסי גקסון וכולם למדו על כל מעשי הגבורה שלו. הוא אפילו הגיע למחנה כמה פעמים בשנה לספר את הסיפור שלו. אבל מאז עברו 50 שנה. פרסי כבר סבא ודור חדש של חצויים, ביניהם רובי, מאיישים את המחנה.
אחרי אחד הביקורים של פרסי בשנה שעברה, אליס ורובי יצאו נזעמות מהאולם. האמת שרק אליס יצאה נזעמת, רובי הייתה דווקא בסדר. "כמה פעמים אפשר לשמוע את אותו הסיפור?" התלוננה אליס וחיקתה את פרסי "הצלנו את האולימפוס, לוק התאבד, אנבת' שמנבת'. חלאס!". רובי צחקה "זה דווקא די מעניין אותי". אליס הנהנה בראשה "כן, אבל את לא שומעת את אותם ההתפלצפויות מאז גיל שנתיים". "את היית בת ארבע, ליסי, וגם אז עוד צנזרו ממך הרבה חלקים" אליס דחפה את רובי בכתף. הן היו רגילות אחת לשנייה כבר חמש שנים והתווכחות עדינה שכזאת לא הפתיעה אותן.
"אם אנחנו היינו צעירות לני 50 שנה, מי היינו?" שאלה רובי. "את היית פרסי ג'קסון, כמובן. רובי ג'קסון. כן אני יכולה לדמיין את זה" החוותה אליס. הפעם זה היה תורה של רובי לדחוף את אליס. "מה?" שאלה אליס "את הגיבורה של המחנה! אפילו את ג'קסון הזה לא אהבו כמו שאוהבים אותך". "סתמי" חייכה רובי, "את היית בטח קלאריס". "רק אם היא יודעת לתקוע גראפסים טוב כמו שאני יודעת" אמרה אליס ושיחררה גראפס להמחשה.
רובי נתקעה במישהו והתנערה מהזיכרונות. "תיזהר לאן שאתה הו…" קולה והמבט הזועף ששלחה גוועו כשראתה שנתקלה בכריסטופר. "היי" היא חייכה והצביעה על המקום שלידו "אפשר לשבת?". כריסטופר הינהן והיא נשענה על העץ לידו והחליקה מטה.
"תהיי כנה, את חושבת שאני אפס?" אמר פתאום כריסטופר והביט אליה. רובי חשבה ובררה את מילותיה בזהירות "האמת? אולי קצת. עד עכשיו לא ממש ראיתי אותך, אממ… עושה משהו, אז זה קצת, אתה יודע…" היא משכה בכתפיה. "אני לא זוכר מה אני עושה פה, או למה, או… אני פשוט לא זוכר. אני רק יודע שהמילה הזאת נאמרה עלי הרבה פעמים" אמר כריסטופר והשעין את מצחו על כפות ידיו.
"אני לא יודעת מה קרה לך או מי אמר שאתה אפס. דיימון סתם היה קצת עצבני משום מה. אל תשים לב אליו, אתה כאן, במחנה. כאן אתה שווה באמת. אני מוכנה להתערב על חמש דרכמות שתוך כמה ימים תמצא משהו שאתה טוב בו ותראה לכולם מה אתה שווה". כריסטופר לא ענה. רובי הניחה שהוא שקוע במחשבות או עייף מהיום הארוך וקמה.
באמת מסקרן מאיפה הוא בא, חשבה רובי, ולמה הוא לא זוכר את זה. פעם שעברה שהגיע חניך עם בעיות זיכרון כאלה זה היה בגלל הרה, אולי גם הפעם יש כאן התערבות של אל בחיי האחיינים שלו. רובי הרימה מבט וקיללה ביוונית עתיקה. היא אולי כבר לא שונאת את האלים כמו לפני שלוש שנים אבל זה לא אומר שהיא מרוצה מהם. בכלל לא. ההבטחה שהם נתנו לפרסי על התייחסות לכל הילדים עבדה רק חמש שנים עד שנמאס להם. אבל ככה זה אלים יוניים, הפכפכות זה הצד החזק שלהם.
"רוני!" היא שמעה את מר ד' מאחוריה. "זה רובי" היא תיקנה אותו באנחה. "זה מה שאמרתי. בכל מקרה, תזמיני את אפולו לראות את כריסטופר, אולי הוא יגיד לנו למה נדפק לו השכל" אמרה מר ד' וצחק. רובי הסתכלה עליו בתוכחה והרימה גבה. מר ד' משך בכתפיו "מה? זה היה מצחיק. את יודעת, כי הוא לא זוכר כלום אז זה כמו…". רובי קטעה את משפטו והושיטה את ידה לעברו. מר ד' הניח בה דרכמה "חסרת חוש הומור" סינן והלך. אז הנה המטלה החדשה שלה, להיות שליחה למר ד'. עד לשם הידרדרתי? תהתה בעצב והלכה למלא את בקשתו.