המלחמה האחרונה- פרק 2

"אז בוא נחזור על זה שנייה ונסכם: כריסטופר גראנט, בן 16. זה כל מה שאתה זוכר על עצמך?" שאלה הנערה המנומשת שמולו.
"כן. לא. לא יודע. הזכרונות באים והולכים" אמר כריסטופר וגיחך. "זה לא כאילו שאני שולט בהם" הוא קרץ לנערה וחייך. "ואולי כן?" שקעה הנערה בהירהורים וכריסטופר התאכזב שהיא לא הבחינה בקריצה. "אז," הוא התקרב לנערה ונשען על השולחן מאחוריה "מה עושים במקום הזה בשביל להשיג מישהי?" אמר והדגיש את המילה האחרונה. היא הסתובבה כשחיוך מרוח על פניה ועינייה נוצצות "זה קל, יש לנו ספרים עם שיטות". "באמת?" קולו נשבר באמצע מרוב התרגשות וסוף המילה נשמעה כמו ציוץ של עכבר. "כאילו, באמת?" הוא חזר על המילה בטון נמוך ו'גברי' ושלח לעברה חיוך מלוכסן.
"לא" ענתה הנערה וחיוכה נמחק כלא היה.
"חה חה, הבנתי, מצחיק מאוד" אמר כריסטופר באכזבה. הנערה נראתה מרוצה מעצמה והנידה בראשה בבת צחוק. היא נפנתה לדפים שהונחו לפניה וכריסטופר ניצל את ההזדמנות לבחון אותה מבלי להסוות זאת.
נעלי הסניקרס השחורות שלה נראו כאילו לא נוקו שנתיים מאבק. הג'ינס השחור שלבשה היה גם הוא מכוסה באבק, אבל שם האבק התרכז בעיקר באיזור הברכיים ומטה. החולצה הכתומה שלה הייתה גזורה באיזור הצוואר ומקופלת בזרועות, גם היא קצת מאובקת.
היא הרימה את פניה אליו ועיניו האפורות התמגנטו לעיניה הירוקות. בקושי רב הוא הזיז את עיניו והביט בהכל- בשיער השחור והחלק, בשפתיה הורודות, באוזניה הקטנות שהחזיקו את כל קצוות השיער שהשתחררו מהגומיה, שהחזיקה את השיערה הארוך בקוקו גבוה. אבל הוא לא הצליח לשלוט בעצמו, ועיניו נמשכו בחזרה אל אלה שלה, טובעות ונמשכות.
פתאום נפתחה הדלת והנערה החזירה את עיניה לדפים.
"אה, רוב? עוד לא סיימת עם החדש?" נכנס נער לחדר. "לא, זה יכול לקחת יותר זמן משחשבתי" ענתה הנערה, "ואל תקרא לי ככה, קוראים לי רובי". כריסטופר נעמד וכיחכח בגרונו "אהמ אני פה, אתם יודעים, אין צורך לדבר עלי בגוף שלישי". הנער הסתובב לעברו "שקט אתה שם, לא זוכר שביקשנו ממך להתערב, אדון אין-שם". "אין מה?" "אין-שם" "רק תעז לחזור על זה ואני…" "אתה מה? אתה לא יכול עלי" "תסלח לי?" "שוב לא שומע? א-ת-ה א-פ-ס או שאתה צריך שאני אאיית לך את זה?" "בואנה יא זי…".
"די!" צעקה רובי ונעמדה, האוויר בחדר החל להתפצפץ מאנרגיה ונשמע מרחוק רעם. "כריסטופר- שב! דיימון- תגיד מה שיש לך להגיד וצא!".
האוויר דחף את כריסטופר לכיסא והוא נחת עליו. דיימון הסמיק וגימגם "א-אני ל-ל-לא התכו-ונתי". רובי התיישבה והצביעה בידה על הדלת, שנפתחה לרווחה. כריסטופר היה המום. דיימון נראה כאילו זה לא מזיז לו והוא יצא מהחדר וטרק את הדלת.
"את עשית את זה?" כריסטופר שאל בבעתה והחווה בראשו לעבר הדלת. "מה?" הרימה רובי את ראשה, "אה, זה? בקטנה". כריסטופר לא היה בטוח שהוא ורובי מדברים באותם קני מידה של גדול וקטן אבל הוא העדיף לא להתווכח. אם היא יכולה להדוף אותו לכיסא ולפתוח דלתות מבלי לקום מהכיסא, אי אפשר לדעת למה היא עוד מסוגלת.
"טוב, יחד עם כל הלא מזוהים אתה נשלח לביתן מספר 11, הרמס" אמרה רובי והושיטה לו חבילת דפים מהודקת. כריסטופר היסס, רובי הבחינה בדאגה שעל פניו וצחקה "אל תדאג, אני לא נושכת". הוא לקח את החבילה ונזהר לא לגעת בידה העדינה. "תודה" אמר והסתובב ללכת. "רק רגע" קראה רובי והוא הסתובב בחזרה, "מה?". "איך זה שאתה לא מפחד? אני מתכוונת- ממני, מכירון, ממר ד' ומכולם?". כריסטופר משך בכתפיו וענה "אני לא יודע, זה מרגיש לי טבעי".