המלחמה האחרונה- פרק 19

ניל ישב בשולחן של ביתן 14 והתבונן בבבואתו בצד הקמור של הכף. עיניו היו אדומות מעייפות, אפו אדום מקור, ולחיו אדומות מאשמה. מילמוליו השקטים נשמעו כצעקה ברחבת האוכל הדוממת. "אני נשבע בחיים שלי, אני נשבע בחיים של אמא שלי, אני נשבע בזרת יד שמאל שלי, לא התכוונתי!". כמה מחבריו לביתן הרימו את מבטם והביטו בו, מנסים להבין איך הוא מעז להפר את דממת האבל.
מחשבותיו געשו והציפו את מוחו כמו אוקיינוס בשיא הגאות. 'האמת שלהישבע בחיים שלי זה לא כזה ביג דיל. החיים שלי לא מדהימים יותר מידי אז גם אם יוציאו אותי שקרן, לא אכפת לי לוותר עליהם. מצד שני, להישבע בחיים של אמא שלי זה קיצוני מידי. אם יסתבר שאני טועה בסופו של דבר, ואמא תגלה שנשבעתי בחיים שלה, לא רק אני אמות- אלא כל מי שיקרה בדרכה. שזה מינוס גדול, אני מניח.'
מבלי משים נפלה הכף מידו והוא התכופף להרימה. 'אם כך הדבר הכי בטוח להישבע בו זו זרת שמאל שלי, שגם ככה לא קיימת.
אמא לקחה לי אותה בגיל שמונה בערך, אני אפילו לא זוכר למה. הייתי ילד קטן ומרדן שבילה את רוב חייו במעבר מפנימייה אחת לאחרת. למזלי, אני גם לא זוכר את הכאב של הזרת המסכנה. וזה לגמרי בסדר לחיות ככה בלי זרת, כי היא ממילא האצבע הכי פחות שימושית, וכבר יש לי אחת כזאת ביד ימין.
זהו החלטתי, אני נשבע בזרת יד שמאל שלי שלא התכוונתי לעשות את זה. זה היה הדבר הכי מטומטם ואנוכי ומטופש שיכולתי לחשוב עליו, ומסיבה לא מובנת דווקא על הרעיון הזה הלכתי'.
תקיעת הקונכייה נשמעה ברקע מחשבותיו והוא הרים את עצמו מהשולחן והלך להתלבש לשמירה. כירון קבע שמאחר והעץ של תאליה -המגן של המחנה- נשרף, החניכים הולכים לעשות תורנות שמירה מסביב למחנה. הוא הכריז באופן חגיגי שעד שהאשם לא יודה במעשיו, כולם יסבלו.
הוא גרב גרביים שחורות תרמיות ועטף אותן במגפיים שחורים ומחממים. הולך להיות קר בלילות החורף, הזהיר אותם כירון, כדאי לאשם להודות כמה שיותר מהר.
הפרטנרית היחידה שניל היה יכול לחשוב עלייה כשביקשו ממנו להסתובב מחוץ למחנה הייתה סלין. אבל היא לא הייתה אמורה לשמור היום, ולניל לא היה כוח לעורר מהומות נוספות. מספיק שמישהו ישעה אחד ועוד אחד ויבין מי האשם פה.
אז ניל פנה לחניך הראשון שראה ושאל אותו אם הוא רוצה לשמור איתו. "אוקיי" נשמעה התשובה, והחניך הסתובב ונבלע בהמון החניכים התרמיים. ניל קלט באיחור שהיה אמור ללכת אחריו. "היי ניל!" נשמעה צעקה מאחוריו, "רוצה לשמור איתי?" שאלה אותו רובי. "כן, בטח, למה לא".
הם קיבלו את המפות וחיפשו את שמותיהם. "הנה" הצביעה רובי על חלקת תותים קטנה במערב המחנה. ניל משך בכתפו והלך אחריה.
התברר לניל שרובי היא מהאנשים שקל לדבר איתם, ואחרי כמה משפטים מצא את עצמו שואל אותה אם תוכל לעזור לו. חיוך מוחמא והינד ראש הראו לו שכן. "בוא נגיד", הוא ניסה להתנסח בקלילות, "בואי נגיד שיש מישהו שאת מחבבת, אוקיי? והמישהו הזה לא יודע על משהו רע שעשית".
"כמה רע?" קטעה אותו רובי. "רע כמו לא לסדר את הביתן, או רע כמו לברוח מהמחנה?".
"אממ.. נניח שהמישהו הזה, אממ, לא יודע ששרפת בטעות משהו חשוב, משהו מאוד מאוד מאוד חשוב. ואת יודעת שאם תגידי לו שעשית את זה, ככל הנראה לא תזכי לראות אותו יותר לעולם." פניו של ניל נפלו. "תגיד לה", אמרה לו רובי "עדיף שתזכה למערכת יחסים אחרת מאשר מערכת יחסים שמבוססת על שקרים".
דבריה של רובי נראו לניל מאוד הגיוניים. "תודה" הוא חייך, "אני אגש אליה מחר בבוקר". "עזוב מחר, לך עכשיו! אני אשמור במקומך, אל תדאג. רק אל תשכח לבוא לספר לי אם הצלחת או לא". ניל חיבק אותה ורץ משם חזרה לביתנים. תוך כדי ריצה הוא הסתובב וצעק לעברה "את אלופה".
בביתן אתנה רוב החניכים כבר ישנו. אלה שהיו ערים עסקו בעיקר בתיכנון שמירות יותר מאורגנות ללילות המחנה. ניל דפק על הדלת קצר נשימה והציץ דרך חור המנעול. הוא לא יכל לחכות עד שיספר לסלין על מה שקרה, והוא קיווה כל כך שתסלח לו- עד שמוחו החל להתרגל לרעיון שהיא כבר סלחה לו והם ממשיכים הלאה.
חניך אחר בביתן אתנה פתח את הדלת במבט מנומנם ושאל "מה?" תוך כדי פיהוק, כך שניל שמע רק "אה". "סלין ערה?" הוא שאל בזריזות. פניה המחוייכות הופיעו מאחורי ערימת ספרים והיא נראתה עירנית למדי. "אכפת לך, אממ, לבוא רגע?" ניל חזר למלמל, מאבד את כל האומץ שהיה לו. סלין הינהנה והזדקפה והלכה לקחת את המעיל שלה מהארון. החניך שפתח את הדלת נרדם על המשקוף וניל הזיז אותו בזהירות למיטה הפנוייה הקרובה ביותר שהצליח לראות מבעד הציוד המשרדי שהיה מפוזר בעירבוביה ססגונית על הרצפה.
ליד המיטה היו תלויות רשימות וכמה דפים ועליהם שרטוטים. ניל לא הספיק להתקרב ולבחון את השרטוטים, הוא רק חייך לסלין ושניהם יצאו החוצה.
למרות הפתיח המרשים, עם כל ההסברים והתיאורים שהציג בפניה, הוא הגיע לנושא הרבה יותר מהר משציפה. "את מבינה? זה לא היה בכוונה, באמת שלא, זה פשוט… קרה לבד". סלין הביטה בו בעיניה האפורות והגדולות, העיניים שאף פעם לא התעייפו ואלה שהוא אף פעם לא התעייף מלהביט בהן.
"אוקיי" היא אמרה אחרי זמן שנדמה כנצח. "תודה".