המלחמה האחרונה- פרק 18

כולם הכירו את העץ של תאליה. הוא היה מקום מפגש, התאספות לפני יציאה למסעות חיפושים ולפני יציאה מהמחנה בחופשים. ולמרות שכבר שנים תאליה לא באה לבקר את העץ, הוא עדיין נקרא על שמה. כל פעם שפרסי או אחד מחברי הצוות שלו מגיע לספר את הסיפור הוא מזכיר את העץ. העץ הוא חומת המגן של המחנה, זאוס נטע אותו למען הצלת ביתו ומאז הוא שומר על המחנה ולא מאפשר למפלצות ובני תמונה להיכנס. העץ הפך לחלק קבוע כל כך בנוף עד שיכלו בקלות להתבלבל ולהגיע לעץ אחר לידו בטעות. אבל לונה הכירה את העץ הזה מעולה.
לונה נשענה בגבה על הגזע והביטה בשעון. המסך המהבהב ציין שהשעה חצות עברה לפני שלושים ושמונה דקות. קמטי דאגה הופיעו על מצחה, ממתי דיימון מאחר?
צעדים קלים נשמעו מימינה והיא כיסתה בכף ידה את המסך הזוהר של שעונה, שומעת את פעימות ליבה כמו זיקוקים המודיעים לכל חניך במחנה שהיא, לונה קלוזן, ראש ביתן 8 ואחת החניכות המועדפות על כירון- מתכננת לברוח מהמחנה.
עכשיו היא כבר באמת כעסה, איפה דיימון הזה? היא פשוט תצא בלעדיו. למה היא צריכה אותו בכלל? הוא מעולם לא עזר לה בכלום. הוא לא ניסה לתרום בחיפושים של לונה בתוך המחנה ואפילו את הפנייה לכירון הוא דחה בשלושה ימים. היא לא צריכה אותו. אם היא תצא עכשיו היא תספיק לעלות על האוטובוס של חמש.
עוד צעדים, קצת איטיים והרבה יותר קרובים. ליבה פעם כל כך חזק שהיא פחדה שהוא יבלוט מהחולצה הכתומה של המחנה. ריח עשן החניק את נחירייה והיא התאמצה לנשום מהפה, אבל סירחון העשן גבר על האויר הנקי.
בעיניים מטושטשות וגרון חנוק התרחקה לונה מהעץ. בדיוק כשהתחילה להתייאש, היא ראתה ילד בחולצה כתומה יושב תחת עץ. היא התקרבה עוד קצת, וכמו שחשבה, הילד היה דיימון.
"תגיד לי", היא לחשה בכעס "אתה מטומטם?". הנער הרים את ראשון בבהלה שהתחלפה בהפתעה כשזיהה את פניה של לונה. "קבענו ליד העץ של תאליה! למה אתה מוכרח תמיד לעשות לי דווקא?".
"לא עשיתי את זה בכוונה" הוא מילמל. לונה הביטה בפניו שרופות השמש וראתה שהוא מתכוון לזה, אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר לו בקלות. לא הפעם. "כן אבל…" דברי בעדינות לונה, תבחרי את המילים בקפידה "אם אתה לא יודע איפה העץ- כדאי שתשאל. כולם פה מכירים את העץ הזה, כל אחד שהיית שואל היה יכול להגיד לך, אפילו התאומים המפגרים מהפייסטוס".
לפי המבט על פניו היא הבינה שהגזימה. אבל מגיע לו לקבל קצת כעס. הוא גרם לי כל כך הרבה כעס לאחרונה, שלא יצפה שאני מוכנה רק לספוג מבלי להטיח בו את האמת בחזרה. בחושך ששרר סביבם לונה בקושי ראתה את פניו של דיימון, אבל אפילו היא הצליחה לראות את הסומק עוטף את פניו. "אני מצטער", דיימון הרכין את ראשו. לונה ידעה שהיה לו קשה להוציא את המילים האלה.
ריח השרפה מחק את הסומק מפניו של דיימון והוא קפץ לעמידה מתוך אינסטינקט.
הם רצו לכיוון מקור האש כמו מכונה משומנת. לונה בראש, מזיזה ענפים ובועטת באבנים בכדי שיוכלו לעבור. ודיימון במאסף, מחזיר ענפים ואבנים למקומם ומטשטש את מסלולם.
ככל שהתקרבו כך התקשו לראות ולונה מצאה את עצמה הולכת בחצי עיוורון קדימה, נתקלת בענפים וגזעי עצים. היא ניסתה לפתוח את פיה לקרוא לדיימון אבל ריאותיה התמלאו בעשן שסיחרר את ראשה.
היא הושיטה יד לאחור ותפסה בידו, מייחלת לחמצן. מוחה התחיל לחפש בטירוף בין זכרונותיה פתרון למצב. נו באמת, הידהדה באוזניה מחשבה, את בת אפולו, אל הרפואה! אלים אדירים, תעשי משהו!
"אני צריכה…" היא לחשה לדיימון "צמח". "איזה?" הוא לחש לה בחזרה, עיניו החומות מתגלגלות בארובותיהן. "את צריכה להיות… יותר מדוייקת".
"הוא כחול" היא השתעלה ושיפשפה את עיניה הדומעות.
"וואו, מצב רוח דייקני יש לך…" משפטו המלגלג נקטע בחירחור.
"תסתום ותחפש".
עיניהם נדדו לקרקע בחיפוש אחר צמח כחול. נשימותיהם נעשות מאומצות יותר ויותר ועיניהם עוטות מסך אטום.
"הנה!" הכריזה לונה בחצי נשיפה. "קח. תלעס".
היא הכניסה את הצמח הכחול לפה וטעמו החמוץ גרם לפיה לשרוף. היא עיוותה את פניה. "איכס, מה זה?" ירק דיימון. לונה רצתה לירוק את הצמח, אבל בלעה אותו בכוח. היא הביטה בפניו המזועזעות של דיימון וצחקה, מוחה מצטלל בהדרגה ונשימותיה מתאזנות.
"פשוט תבלע". לפי הבעת הגועל על פניו ותנועת גרונו היא ידעה שהוא מילא את הוראתה.
הוא הפסיק לחרחר והביט סביב "מה? איך זה-". "דיימון!" היא הצביעה בכעס על העשן. "אה כן" הוא אמר והתחיל לרוץ. לונה בעקבותיו.
כשהוא נעצר בפתאומיות לונה כמעט נתקעה בו. "מה לעזא…" מילאותיה נבלעו בפיה כשהיא הבחינה במקור העשן. ולרגע אחד הנשימה נעתקה מפיה. שוב. ובאותו הרגע בו לא יכלה לנשום, כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה דיימון שקרא באוזניה את שמה. מבקש להוציא אותה מהטראנס בו שקעה.
כי העץ שנשרף, היה העץ של תאליה.
עץ האורן היפייפה שהוענק למחנה בידי זאוס בכבודו ובעצמו, העץ שהציל את תאליה, העץ שחלה, העץ שנגנב, העץ האהוב על כל חניך וחניך במחנה- נשרף מול עיניהם הלא מאמינות של לונה ודיימון.
לונה רצתה לעשות משהו, כל דבר, בשביל להציל את העץ. אבל היא ידעה שזה כבר מאוחר מידי, שרידי העץ השאירו אחריהם ריח נוראי ותו לא.
הצעדים במעלה הגבעה היו הדבר היחיד שהצליח לגרום לה להפעיל חוש נוסף מלבד הראייה. היא הסתובבה ולחשה לדיימון בחטף "אסור שיתפסו אותנו!". ושניהם ברחו בריצה במורד הגבעה, מוחם מוצף במראה הזוועה.