המלחמה האחרונה- פרק 17
דיימון לגם באיטיות מהמים והניח את הכוס בחזרה על השולחן. הוא סרק את השולחנות האחרים ולא הופתע לגלות את עיניה של לונה נעוצות בשלו.
כבר יומיים שהיא מתעקשת שיספר לכירון על הבריחה של כריסטופר והחברים שלו. הוא לא הבין מה כל כך דחוף לה. כל יום בלי האידיוט השחצן הזה מסתובב במחנה הוא יום טוב.
הוא הסיט את מבטו והתמקד בצלחת הריקה שלו, בלי לשים לב הוא סיים את המנה.
יד הונחה על כתפו והוא הרים את מבטו במעלה הזרוע החיוורת והופתע לראות את לונה. "איך…?" שאל בבלבול. "לא משנה עכשיו, אני צריכה שתחליט. אתה בא איתי לחפש אותם ולגלות מה הבעיה של אבא שלי, או שאתה מעיף להישאר פה ולדחות את הקץ עד שתחליט שסוף סוף הגיע הזמן לגלות לכירון את האמת?". דיימון פתח את פיו להתנגד ולונה הנידה בראשה "-ואל תגיד לי שכירון לא יודע מזה. פשוט תסתכל עליו, כבר שלושה ימים שהוא לא ישן ודואג לחניכים שברחו".
דיימון העיף מבט לשולחן המרכזי סביבו ישבו כירון ומר ד'. פניו של כירון התכסו בשכבה חדשה של קמטים ושקיות כהות עיטרו את עיניו. דיימון קימט את אפו ופלט אנחה. הוא שנא כשהיא צדקה, ועוד יותר שנא כשהיא העמידה אותו על טעותו.
"טוב" הוא נכנע "אבל אנחנו לא יכולים ללכת לחפש רק שנינו". "אל תדאג" עלה על פניה חיוך והיא רצה בחזרה לשולחן אפולו.
דיימון חיכה שיפונו כל הכלים וכל החניכים יחזרו לפעילויות הבוקר הרגילות לפני שניגש לכירון. התיש היה שקוע מעל הראש בקלפיו ולא שם לב לדיימון שהלך והתקרב. "הא!" הוא הכריז "קבל את זה!". על השולחן נזרקו שלושה קלפים במקצועניות- שני אסים ומלך. מר ד' גילגל את עיניו בחוסר חשק והניח בחבטה את הקלפים שלו על השולחן. "אני שונא לשחק פוקר" מילמל בקול רם. "אני יודע" צחק כירון בעייפות ושיפשף את עיניו "כי אתה תמיד מפסיד".
דיימון התקרב עוד כמה צעדים וכיחכח בגרונו בשקט. אף אחד לא שמע. עוד כמה צעדים, והפעם כיחכוח יותר קולני. כירון הסתובב אליו "כן, סליחה, מה רצית דיימון?".
מקרוב היה מצבו של כירון אפילו יותר גרוע. הוא היה חיוור ורזה והזכיר לדיימון איזו דמות מסרט ישן שראה בפעם האחרונה שיצא מהמחנה.
"דיימון?" כירון העיר אותו מהבהייה "רצית משהו?". "כן… אממ סליחה כירון".
לונה לקחה צעד קדימה, "כריסטופר, אלקסיס ואדי יצאו מהמחנה". כירון העיף מבט לצדדים והניח את אצבעו על השפתיים לאות שתיקה "אני יודע". לונה הנמיכה את קולה. "הנחתי שאתה יודע. מה שרצינו להגיד, אני ודיימון, זה שאנחנו יודעים שהם ברחו מפה. הם יצאו למסע חיפושים".
מר ד' נראה כמו בלון שהוציאו לו את כל האוויר, רק בגרסה ממורמרת יותר. "בשביל זה עצרתם את המשחק?".
לונה העיפה מבט זועם והוא השתתק, חסר סבלנות.
"בכל מקרה, אנחנו היינו שמחים לצאת לחפש אחריהם- אם זה בסדר מצידכם" הוסיפה לונה. האוויר נתקע לדיימון בגרון והוא השתעל בכבדות "מה אמרת? אנחנו?". "אתה לא רוצה לבוא? מצידי תישאר כאן. אני לא צריכה אנשים שיעכבו אותי". לונה התרחקה ממנו ונראתה מסוייגת.
כירון קימט את מצחו במחשבה. מר ד' קימט את מצחו בשיעמום. לונה קימטה את מצחה בעקשנות. ודיימון קימט את מצחו כי כולם קימטו את מצחם.
"בסדר, צאי. אבל שאף אחד לא יידע על זה" פסק כירון וכולם הפסיקו לקמט את מצחם. "תודה רבה, לכי. אפשר לחזור לשחק?".
לונה הסתובבה והתקדמה לביתן אפולו. "חכי" קרא אליה דיימון. היא הסתובבה אליו והביטה בו בהססנות. מחשבות רצו בראשו, דוחקות אחת בשנייה. בשנייה בה פגשו עיניו בעיניה כולן נעצרו, היא כל כך יפה. "אני" אמר בגמגום "אני אבוא". לונה התאמצה לשמור על מבט קריר ואדיש אבל דיימון ראה את החיוך מזדחל בקצה שפתיה. "בחצות ליד העץ של תאליה" אמרה לונה ורצה לביתן.
תגובות (0)