המלחמה האחרונה- פרק 16

אלקסיס חלמה שהיא שוב בדרום אמריקה, בבית הישן והרעוע. לבית נכנס אדם גבוה ושזוף לבוש במכנסי עבודה וחולצת פסים מטונפת. "היי אנדרו" היא שמעה את עצמה אומרת. אנדרו חייך לכיוונה כאילו לא שם לב שהיא שם לפני כן. "היי מתוקה".
היא מעולם לא קראה לאביה 'אבא', זה תמיד היה נראה לה אדיוטי לקרוא לאנשים בשם שאינו שמם. אחרת, למה נתנו להם שם בכלל?
"איך היה בבית הספר?" התיישב אנדרו על הספה האפורה לצד אלקסיס. "לא הלכתי לשם היום" היא אמרה ומבטה נדד למושב הספה המתקלף שחשף תחתיו את הספוג המאובק. "כבר דיברנו על זה, אלקסיס. בית הספר נודע בשביל שתלכי אליו. אני לא משלם עליו לחינם". היא הביטה בעיניו החומות של אביה ומצאה בהן את כל הצער שנשמע בקולו. היא כיחכה בגרונה, הפעם היא לא תוותר לו בגלל הרחמים. "אבל אתה יודע שהרבה יותר מועיל בשבילי ללמוד בבית. יש לי את כל ספרי הלימוד פה ואת כל המיתולוגיות שאתה משאיר לי כשאתה הולך לעבודה. אני יכולה ללמוד לדקלם את כל הכתבים של שייקספיר. ואני יכולה לצאת החוצה לחקור בעצמי את מה שאני רואה בספרים. למעשה- אתה יכול לקחת יום חופש ונצא לעשות יום מחנאות. רק שנינו". את המשפט האחרון אלקסיס כבר צעקה, מחוסרת אוויר ומלאת התרגשות.
היא הביטה באביה בעיניים נוצצות, במבט מלא ציפיה. לרגע היה נדמה שהוא עומד להגיד כן, אבל עיניו התמלאו בדמעות. "אני מצטער אלקסיס. את חייבת ללכת לבית הספר. יהיה לך מספיק זמן ללמוד מהסביבה כשתהיי גדולה".
היא הרימה את ידיה למחות אבל הן נעצרו בדרך. ידיו השזופות של אביה הנמיכו את ידיה הבהירות. היא נזכרה בכל הפעמים שסידרה את ידיהם, אחת שחומה של אבא, אחת בהירה שלה, אחת שחומה של אבא, אחת בהירה שלה. אבא היה צוחק בקול עמוק והיא הייתה מהופנטת למראה מעבר החצייה שנוצר.
היא תמיד שאלה את עצמה איך זה שהיא ואביה כל כך שונים אחד מהשני- הוא שחום והיא בהירה, לו עיניים חומות ולה אפורות. אבל היה דבר אחד שהיה זהה אצל שניהם, העקשנות.
אלקסיס ידעה שלא תצליח לגבור על עקשנותו של אבא, לא הפעם.
ידיים הונחו על כתפיה וניערו אותה קלות. היא פקחה את עינייה.
"בוקר טוב ישנונית" לחש לה אדי בחיוך, "איך עבר עליך הלילה?". היא חייכה וסילקה את קורי השינה מעיניה "היה… מעניין". "בזמן שישנת כריסטופר הציל אותנו מהגנום". אדי הושיט לה יד והם התרוממו. היא הרימה גבה לעברו, הוא ביטא את המילה 'הציל' בחוסר חשק מופגן. הוא הניד בראשו כמבטיח לעדכן אותה אחר כך.
מימינם ישב כריסטופר ועיין במפה. "אני חושב שהמסעדה המוזרה ההיא קצת הוציאה אותנו מהמסלול. אם אני לא טועה אנחנו בערך פה" הוא הצביע על אחד המבנים שבקצה פיטסבורג. "ולאן אנחנו הולכים?" שאלה אלקסיס. כריסטופר משך בכתפיו "לא יודע". אדי שאל את השאלה המתבקשת "אז איך אתה יודע שאנחנו לא במסלול?".
כריסטופר נעמד והסתכל מזרחה, ממצמץ אל מול הזריחה. אחרי כמה שניות הוא הפנה את מבטו מערבה. "לשם" הוא אמר. אדי העיף מבט במפה והכריז "אם כך, פילדלפיה היא היעד הבא". כריסטופר אחז בראשו. "פילדלפיה, אמרת?". אדי הנהן. "קרה משהו?" שאלה אלקסיס. כריסטופר הזדקף "לא, לא, כלום, אני בסדר".