המלחמה האחרונה- פרק 14

כריסטופר הביט בלחץ באדי. או לפחות במקום בו הוא היה אמור להיות לולא שקע בבוץ עד מעל ראשו. הוא סובב את ראשו במהירות, שלא לגרום לגנום להתחיל להעלות חשדות וחייך כאילו הכל בסדר. מרפה את לחיו. הוא התחיל לחשוב שמשהו בתכנית הפעולה שלו נדפק. זאת אומרת, הייתה לו תכנית, ואחת מאוד טובה. הוא פשוט לא הצליח להתרכז בסיבות למה היא טובה כל כך.
"נו?" נאנח הגנום, "תפסיק לחלום בהקיץ ודבר אליי". כריסטופר התנער מפחדיו מבולבל ונזכר בתכנית. "אתה מוכן, לאתגר הגדול ביותר?". פניו של הגנום התעקלו בחיוך כממתיק סוד וכריסטופר חשד שהסוד לא יהיה לטובתו.
תכנית ב' בערה במוחו. הכי פשוט יהיה לגרום לגנום ליצור מאוורר ענק ולהביס את עצמו. אבל כריסטופר ידע שהגנום בונה על התכנית הזאת. לא היה לו מושג מי לימד את הגנום את כל הטריקים ההישרדותיים האלה, אבל הוא היה עוצמתי, וכריסטופר לא היה מעוניין לבחון את כמות העוצמה שלו.
תכנית א' הייתה מסוכנת, נועזת, ורוב הסיכויים שתיכשל. לכן כריסטופר העדיף לשים בה את מבטחיו.
הוא היישיר מבט לעיניים המבעבעות של הגנום. "תכין לי שולחן. אבל אחד כזה גדול, עם מדפים שמאחסנים בהם ספרים וכיסא והכל". פני המפלצת התעגלו בבת צחוק "זה הכל? ציפיתי ממך ליותר". כריסטופר עטה מבט תמים ומשך בכתפיו "אני רק בודק שאתה עדיין חזק כמו פעם שעברה, שלא התעייפת כשהתגבשת בטרטרוס". "אני? עייף?" נכעס הגנום "שולחן בדרך אליך".
הגנום עצם את עיניו והתרכז, מהאדמה עלתה עוד כמות של בוץ. "עצור!" צעק כריסטופר. הגנום פקח עין אחת וקימט את גבותיו הבוציות. "מה?". "אני חושב שזה מספיק" אמר כריסטופר, "אל תעמיס על עצמך ביצירת בוץ נוסף. למה שלא תיקח את הבוץ שאיתו קברת את החברים שלי. אני חושב שהם כבר מתים, לא?".
היצור הרהר בהצעתו של כריסטופר. "כן, כנראה שאתה צודק". הוא עצם את עיניו בשנית והפעם העלה רק את תוכן שני הבורות מלאי הבוץ ליד כריסטופר. הבוץ בבור של אלקסיס עלה במהירות, וכשהוא נזרק לכל עבר- היא נזרקה איתו. הבוץ בבור של אדי עלה לאיטו, כאילו אדי נאבק להשתחרר.
חיוך קטן ולא רצוני מילא את פניו של כריסטופר, אדי לא מת. לגבי אלקסיס הוא לא היה כל כך בטוח. הוא מחק את חיוכו וצבט את זרועו מאחורי הגב. 'אדי! תפסיק!' קדח מוחו, 'אדי תפסיק להתנגד עכשיו!'. הבוץ של אדי הפסיק לזוז, וגם הוא הוטח לכל עבר ליד שאריות הבור של אלקסיס. אדי נזרק לאוויר מעוצמת הפיצוץ ונחת על אלקסיס, מחניק בגרונו את הצעקה שכמעט ונפלטה מפיו.
הגנום הביט באושר על חבריו של כריסטופר, ששכבו אחד על השני. כריסטופר ניסה לחקות את מבטו. "איזה כיף שהם מתו בערימה, יהיה הרבה יותר קל לפנות אותם מפה אחר כך" הכריז הגנום באושר. ליבו של כריסטופר כאב. אם משהו יקרה לאחד מהם בגללו הוא לא יסלח לעצמו לעולם.
"נו, מה עם השולחן שהבטחת לי?" גייס כריסטופר את נימת הקול הכי מזלזלת שלו, מקווה שהיצור לא יקבור אותו מכעס, "אני מתחיל לחשוב שסתם שיקרת כשאמרת שאתה יודע להכין אחד כזה". היצור התכעס. פניו בעבעו והחלו להעלות אדים.
"איך אתה מעז?" הוא צעק. כריסטופר שילב את ידיו על חזהו בהתרסה "נראה אותך, פני אדמה". הגנום צעק בכעס והרים את ידיו, הבוץ שעל הרצפה התחיל לבנות מעצמו שולחן מפואר. כריסטופר נאבק לנשום בחום שפלט הגנום לחדר, אבל הוא ידע שהחום עוד הולך להחמיר וקיווה שאדי לא יתפתה לזוז ולהתקרר. השולחן החל לקרום עור וגידים וממדיו הלכו והתעצמו בכל רגע.
"עכשיו הכיף מתחיל" מילמל כריסטופר בחרדה.
רגלי השולחן היו באורך של שנים וחצי מטרים, רוחב השולחן היה ארבעה מטרים ועומקו מטר וחצי. בתחתית השולחן חוברו חמש מגירות בוץ, שידיותיהן נצצו באור נורות הניאון של המסעדה. המגירות היו ענקיות. כריסטופר נרגע, גם אם יתקע באחת מהן- יישאר לו אוויר לפחות לשבוע. אבל אז מה? מי יבוא להציל אותו? הוא חייב להצליח בתכנית, הוא פשוט חייב.
הגנום התנשף בגאווה וחייך ליצירתו. "ואו" אמר כריסטופר "אבל בשביל להכריז עליך כמנצח אני חייב לבדוק את היצירה מכל הכיוונים. אתה יכול לפתוח את המגירות בשביל שאני אכנס לבדוק מה יש בתוכן?". הגנום הניף את ידו והמגירות נפתחו, מעיפות בוץ לכל עבר. כריסטופר ציקצק בלשונו, "אני חייב להוריד לך נקודות על הלכלוך הזה". הוא התקרב לשולחן, מרגיש חסר אונים יחסית לממדיו העצומים. למזלו של כריסטופר הוא היה די גבוה, כך שהוא הגיע לידיות המגירה הראשונה די בקלות. הוא זינק ונכנס אליה, מתפלל שהספיקה להתקשות ולהיות חזקה מספיק לשאת את משקלו.
הוא הביט מסביב, מכווץ את עיניו ומנסה לראות באפלולית ששררה בתוך מגירת הבוץ. "הלוואי שזה יהיה כאן" הוא לחש. הוא שמע קולות מבחוץ. "ובכן, מה אתה אומר?" שאל הגנום. כריסטופר כיחכח בגרונו וקרא "מרשים. מרשים מאוד". הוא כיווץ את עיניו וחיפש אותו, את הספר שיקבע אם כריסטופר ימות כאן, בתוך מגירת בוץ עלובה, או שיזכה לחיות ולהציל את החברים שלו.
ספר עם כריכה כחולה, במרכז העמוד הראשון מוחבאת אבן אדומה-חומה. הוא לא ראה ספר כזה מאז שהיה ילד. ילד? הוא מתחיל להיזכר? כריסטופר התרגש. אבל במהירות שהגיעו הזכרונות, ככה הם שבו ושקעו בערפל. פוקוס כריסטופר, יש לך משימה, זכרונות אחר כך.
הוא לקח את הספר ופתח אותו, אוחז באבן ומרפרף בעיניו על תוכן העיניינים. "הכל בסדר שם?". שיט. הגנום.
"הכל בסדר, רק בודק את האמינות של המגירה" קרא כריסטופר ודפק בידיו על תחתית המגירה. "מספיק אמין מבחינתי" אמר והאיץ את קריאתו. הוא שמע קולות התבקעות והופתע לגלות את הגנום עומד לפניו, מתנשף. כריסטופר מצא את העמוד ודיפדף בקושי, כל עמוד כגודל גופו. למזלו היה לו את אלמנט ההפתעה, הגנום עדיין לא הסתגל לחושך של המגירה. הוא התכופף לקרוא בספר.
יד הונחה על גבו. יד חמה ומזיעה. הזיעה דמתה בצורה מפחידה לבוץ.
"מה. אתה. עושה?" שאג היצור באוזני כריסטופר, מטלטל אותו. "אני…" כריסטופר התאמץ למצוא תשובה הולמת. "קורא?" צייץ. היד הידקה את אחיזתה וכריסטופר חרק שיניים מכאב. "קורא?" קרא הגנום, "קורא?" שאג. כריסטופר הסתובב והביט בפני המפלצת. כל פניו נמסו עתה והוא הזכיר קצת חמאה על מחבת רותחת. "כן?" לחש כריסטופר בהלם. "כלומר," הוא התנער, "כן".
"ומה אתה קורא, אם יורשה לי לשאול" שאל הגנום. כריסטופר פתח את פיו לענות. הוא לא הספיק. נשמע פיצוץ חזק והגנום התנפץ, משפריץ בוץ לכל כיוון. כריסטופר סוכך על עיניו בעזרת ידו. כשפקח אותן הוא התפלא לראות לפניו את אדי. מדמם ומלא בוץ, אבל עדיין אדי. הוא חייך אליו בהכרת תודה, אבל לא זכה לחיוך בחזרה. "אם נצא מכאן בחיים" התנשף אדי, "זה יהיה כל כך הסוף שלך!". כריסטופר הבין את הרמז ומיהר למחוק את החיוך. הוא ידע שהגנום יתגבש במוקדם או במאוחר. הוא קיווה שבמאוחר. המזל לא האיר לו פנים. הוא ראה את הבוץ שלרגליו מתחיל לזוע ולבנות לעצמו גוף. הוא רץ לספר.
הגנום התגבש לחלוטין כשידו אוחזת בגרונו של אדי. כריסטופר החוויר וסיים לקרוא את השורות האחרונות בעמוד. הוא רץ לכיוון האבן האדומה הענקית והניח את ידו עליה.
הוא התרכז במילים שקרא, חוזר עליהן שוב ושוב במוחו. הוא חשב על אדי, הוא חשב על אלקסיס, הוא חשב על מחנה החצויים והוא חשב על עצמו. אוזניו נאטמו, עיניו עטו מסך ערפל לפניהן והוא הפסיק לנשום.