לא כל הנוצץ זהב – פרק 126
כן טוב, זהו זה. חשבתי בזמנו. אנחנו אבודים.
מארק התנהג כמו בחור מת שהוא צפה בו בחלומות וחשב שהוא הוא. ואריק ואני עמדנו בחרבות שלופות, מוכנים למתקפה.
מארק עמד לפנינו, עם החרב מונפת קדימה לעבר שיינה במבט רציני. הוא באמת היה בוגר יותר ולא היה לזה קשר למה שאפולו עשה למארק. זה היה קשור למשהו בתוכו.
"אתה? לוק קאסטלן?" שיינה צחקה ברשעות. "אתה לא דומה לו בכלל, מארק. הוא היה חזק בהתחלה. הוא ראה את הדרך הנכונה עד שהאלים פגעו בו ופרסאוס ג'קסון הרג אותו במלחמה על האולימפוס. בסופו של דבר הוא היה חלש אופי,"
היא חייכה חיוך ממש לא נעים.
"בעצם, אולי אתם כן דומים," היא הרהרה בקול רם. "אחרי הכל, גם אתה היית יכול לזכות בכול. יכולת להיות כל מה שתרצה. ובחרת להיות חלש אופי. עכשיו תמות,"
שני כלבי השאול הסתערו לעברנו בנביחות רמות ושיניים חשופות ומאיימות.
"לילי, אריק, טפלו בכלבים," מארק אמר. "אני אטפל במאלף שלהם,"
מארק ביצע קפיצה מרשימה והתחמק מלוע של כלב שאול מספר אחד, הוא התגלגל על האדמה, וביצע תרגיל שלא הכרתי מהמחנה ודקר את הרגל של הכלב. הכלב פרץ ביללה רמה והסתער קדימה בעיוורון.
הבעיה: אני ואריק היינו במסלול ההתקדמות שלו.
על גבו של אריק הופיעה אשפת חיצים מלאה. תוך רגע הוא דרך מספר חיצים וטבח בכלב מספר אחת. כלב מספר שתיים הסתער עליי.
הידקתי את האחיזה בחרב כשהגוש השחור הסתער לעברי. הצלפתי בלי להיות מודעת למעשיי.
אריק ירה לעבר כלב מספר שתיים כמה חיצים שעיכבו את התנועה שלו, מה שעזר לי לחתוך אותו ביתר קלות ולפורר אותו לאבקה צהובה.
אבל כלב מספר אחת סירב להתייאש והסתער על אריק, שעוד לא הספיק לדרוך את הקשת.
"אריק!" צעקתי ומיהרתי לעברו.
כלב השאול השתמש בכפה עצומה אחת כדי לחתוך את גופו של אריק. זרקתי את החרב שלי בדיוק רק שלא ידעתי שאני מסוגלת אליו. החרב ננעצה בבטן היצור והוא התפורר לאבקה צהובה ומגעילה.
רצתי אל אריק. שמעתי קולות קרב נוסף וכשכרעתי לצידו של אריק הרמתי את הראש והבטתי במארק ושיינה שנלחמו כאחוזי דיבוק. אף אחד מהם לא נעצר לרגע. ולא הכרתי את סוג הלחימה הזאת. לא ראיתי את התרגילים האלו מעולם במחנה.
כשראיתי שמארק מסתדר הפניתי את מבטי אל אריק. הוא שכב ללא תנועה על האדמה והחולצה שלו הייתה ספוגה דם.
"אלים אדירים," לחשתי.
מבלי לחשוב הסרתי את החולצה של אריק וקרעתי את שרוולי החולצה שלי וחלק מחולצתו. חתך עמוק ולא נעים היה בחזה שלו, אבל שאר החתכים היו שטחיים, או ככה לפחות קיוויתי. ובחיי שניסיתי להימנע מלנעוץ מבט בחזהו בזמן שבחנתי את הפציעה, אבל זה באמת היה קשה.
חיטטתי בתיק שאריק סחב והוצאתי משם נקטר. בזהירות שפכתי מעט מתכולת הבקבוק על החתך העמוק.
אריק צרח ברגע שהנקטר צרב את החתך. אבל לא היה לי אכפת, לפחות ידעתי שהוא חי.
אריק התנשף וצעק בזמן שטפטפתי עוד קצת נקטר ואז השתמשתי ברצועות כדי לאלתר תחבושת. הנשימות שלו היו רדודות ומהירות מדי, אפילו אני הבנתי את זה. הרמתי מבט אל מארק.
הוא סחרר את החרב שלו והמשיך להילחם בשיינה, אבל היה נראה שהכוחות של שניהם מתחילים לאזול. בדיוק אז החליטו הציפורים המטופשות לתקוף.
הן זהרו באור השמש השוקע כאילו היו עשויות מתכת, היו להן עיניים אדומות ומרושעות ומקור חדה מאוד. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהן לא נחמדות.
הבטתי באשפה של אריק ובקשת. לא הצטיינתי במיוחד בקליעה למטרה במחנה, אבל הייתי חיבת לעזור.
הרמתי את הקשת אחרי שהייתי בטוחה שאריק עדיין נושם ומתחתי שם חץ.
"תעזור לי," חשבתי, או יותר נכון התפללתי, אל אפולו, "בשביל הבן שלך."
שחררתי את החץ, שפגע בדיוק בציפור אחת, והמשיך ועבר דרך שני ציפורים נוספות. הבטתי המומה בקשת ובאשפה ואז המשכתי לכוון.
תוך כדי לחימה, שיינה ומארק כיסחו בעצמם כמה ציפורים, ואני חיסלתי מהצד. זה היה נראה כאילו מארק ושיינה נכנסו למערבולת מתכת לא נעימה בכלל.
מתחתי את החרב בפעם האחרונה כשאריק נאנק ופקח עיניים במאמץ.
"ל-לילי?" הוא שאל.
הבטתי בו ושכחתי את הקשת לגמרי. שמעתי במעורפל חרב נופלת על האדמה אבל לא טרחתי להסתכל. המבט שלי היה נעוץ בעיניים של אריק כשהתרומם בזהירות ונאנק.
"תיזהר! אתה פצוע," אמרתי מיד ומיהרתי אליו.
הוא עיווה את הפנים אבל הסכים לכרוך את הזרוע סביב הצוואר שלי כדי להיעזר בי.
"אני בסדר," הוא אמר. "או אהיה בסדר, בכל אופן,"
הפניתי מבט עכשיו אל שיינה ומארק. מארק היה נמוך יותר, וכבר חזר לעצמו- ולמען האמת, שמחתי על זה. הוא קשר את שיינה בעזרת חבל אל העץ עליו היא נשענה מוקדם יותר.
"עכשיו תגידי לי איפה אוט!" הוא אמר בכעס והידק את האחיזה שלו סביב החרב שלו.
אני ואריק התקדמנו בזהירות אל מארק, שהצמיד את חוד החרב שלו לצווארה של שיינה.
"מה לעזאזל התוכנית שלך?" שאלתי.
"ואיפה אוט?" אריק הוסיף מיד.
"לא אגלה לכם," היא ענתה. "אני מעדיפה למות ולא לספר דבר,"
הזיק בעיניים של מארק היה קשה וקר כמו קרח.
"אם לא תגידי לי איפה אוט את באמת תמותי!" הוא אמר בכעס והצמיד קצת יותר את החוד של החרב אל גרונה.
שיינה נאנקה ובלעה רוק בפחד. היא כנראה הבינה בדיוק כמוני שמארק לא צוחק.
ואז, בזהירות, ההיא הנהנה.
"אני אספר לכם,"
תגובות (8)
למה רשום בכותרת המרוץ למיליון?
התבלבלתי. סליחה.
אומייגאדס!
תמשיךךךךך!
הידד למארקיי!!!!
*בדיוק רב (רק)
ו- (אה תיקנת את הכותרת)
טוב, זה היה חתיכת פרק!! ממש נהנתי D=
תמשיייך!!!
כואב לי הראש מכדי לחפור, אז תמשיך ^^
טוב, ברור ששיינה לא מבינה מהחיים שלה. מה נראה לה שהם יעשו אם היא תגיד שהיא מעדיפה למות, ישחררו אותה? היא ממש מטומטמת. גם כשחשבו שהיא מהטובים לא אהבתי אותה. ולוק, תרגיע! זה לא הגוף שלך יותר! ואיך לעזאזל מארק קיבל בחזרה את זכרונותיו כלוק?
ואני לא שואלת סתם, אני רוצה תשובות.
תמשיך!!!
מה היא אמרה לו? מה היא אמרה לו????????????????? תגיד לי!!!!!!!!!!!
ארר!!! (כעס)
שיאכלו אותך חרגולים -_-
איפה אוט????? מה היא אמרה???
אף פעם לא סבלתי את שיינה. היא נראתה לי… שיינית כזאת.
ותמשיך אם אתה לא רוצה שיהרגו אותך מלאכים בוכים!!