הכל התחיל באש (6)

התשובה הייתה לא, אני לא רציתי לשיר.
לא שזה עניין אותה.
לורן גלגל את עיניו בהבעה פקאצתית להחריד, ואז הקים את כולנו ואמר לנו להמשיך ללכת.
מצידי ומצד רואן באה גניחה משותפת, "לא-א-א-א-א-א-א," לא בגמגום, אלא בהתנשפות ארוכה שהאריכה את המילה ובייאוש מהדהד.
נראה שזה רק מצא חן יותר בעיני לורן. מה שאוטומטית עצבן אותי הרבה יותר, שונאת אותו.
טאה חייכה ושלפה את הגיטרה בזריזות. ובזמן הליכה, מה שאילץ אותי ואת רואן ללכת על ארבע גרם לה רק להשתופף מעט ולנגן בלהט ואושר הולכים וגוברים.
נקודת השיא בהליכה המשמימה הייתה כשחצינו מתחת לגושי אבנים, ולורן, שהוביל, ויצא מהטווח שלהם, קיבל מנה של גשם שהתחיל לרדת עליו.
פיו נפער בהפתעה מושלמת, והוא בקושי זכר להחזיק באחד הסלעים כדי לא ליפול לתהום.
גיחכתי בבוז למראהו הרטוב. ואז לורן נעץ בי מבט דוקר. לצערי, הייתי בדיוק מאחוריו בהובלה.
הוא אחז בידי. "חושבת שזה מצחיק?" ואז הוא משך אותי ככה שאני הפכתי להיות המובילה, ותוך כדי כמעט נפלתי מההר בגללו.
הגוף שלי הגיב בהלם מסוייף לגשם ולקור שהלמו בו בפתאומיות. הרגשתי איך תוך שניות העור שלי הופך מחוספס. במילים עדינות; עור ברווז.
ואז הוא הדף אותי קצת קדימה. "קדימה, תובילי את."
הלכתי באיטיות, ונעצרתי כשקולו נשמע. "רוצה לעשות את זה מעניין יותר?" שאג מבין הרוח והגשם. "יש לך חמש דקות למצוא מערה, ואם לא, אני דוחף אותך. והדרך למטה ארוכה." הוא הביט בשעונו וחייך. "מ-עכ-שיו!"
לרגע או שניים הבטתי בו והבנתי שהמבט שלו משדר רצינות תהומית.
הוא ידחוף אותי.
ניסיתי להירגע, נשמתי עמוק והסתובבתי בניסיון למצוא איפשהו מערה. אבל השביל הלך והפך צר יותר ויותר ומעבר לו היה מצוק שהתפתל לכיוון מטה בצורה נוראה ולא בטוחה להחריד.
התחלתי להתהלך לעבר המצוק כשלורן זעק לעברי, "ארבע דקות!"
הצעקה תפסה אותי לא מוכנה, ומבולבלת. וכמעט שנפלתי שוב. נאחזתי בחוזקה בקצה סלע וחשקתי שיניים בזעף. התקשיתי לחזור לשביל הצר מבלי ליפול. האבנים היו חלקות וכוח המשיכה משך אותי למטה, אבל הצלחתי להתאזן לאחר מספר רגעים, מתעצבנת כשבזבזתי זמן יקר.
התחלתי להתקדם שוב כעוד צעקה הגיעה. "שלוש דקות!" הייתי מוכנה לה, אבל לא כל כך מוקדם. כנראה שהמעידה לקחה זמן יקר.
ואז הגעתי לקצה, ממש ליד התהום. הבטתי שם בחשש והלב שלי החסיר פעימה ובו בזמן דהר בחזי. הצוק היה מאיים בצורה מדהימה, ועוד יותר כשהגשם השוטף נאבק בך.
אבל התחלתי לרדת, כי לא מצאתי שום מערה. בדיוק כשהתחלתי להסתבך עם הירידה המשופעת… "שתי דקות!"
חשקתי שיניים בעצבנות והמשכתי לרדת. בעוד שראיתי את לורן מתחיל להתקדם לעברי בין האבנים במהירות כפולה משלי, נכון לדחוף אותי מההר.
התחלתי לרדת, במהירות ובאנדרנלין שהציף אותי. ולפתע קלטתי והבנתי שאני ממש מטומטמת.
הסתכלתי למעלה, וראיתי קצה של פתח בין הסלעים. הוא היה קטן מהנקודה שבה השקפתי.
אבל ברגע שלורן צעק, "דקה אחת!" הבנתי שאין ממש סיכוי שאני ארד ואצליח למצוא מערה, או להתחמק ממנו. הוא מנוסה יותר ממני, יודע לאן ללכת, ובכללי יותר טוב.
אז גם אם הייתי יכולה לטעות בניחוש… התחלתי לטפס. לורן זקף גבה ואז התחיל להתקדם באיטיות, עד שבסוף נעצר והחליף מבטים בים השעון שלו אליי.
הוא עמד להתקדם שוב, כשהמשכתי לטפס ונגלתה מולי מערה בעלת פתח צר שהתרחב למימדים עצומים מבפנים.
קרסתי לתוכה באנחה. ואחריי לורן, בפרצוף חתום. ורואן, שנראה מבוהל, ואטאה באופטימיות האופיינית שלה.
התהלכתי באיטיות לאחד הקירות העמוקים יותר של המערה, ולורן התיישב לידי. רואן וטאה התיישבו ממש רחוק מאיתנו ודיברו.
הבטתי בלורן וחיבקתי את עצמי תוך כדי שניסיתי להכריח את השפה שלי לא לרעוד.
"מה אתה רוצה?" פלטתי מתוך הרעד.
"תחליפי בגדים."
"התיק – " מלמלתי, וכמעט חנקתי את עצמי בהשתנקות מתוך הרעד. "לא חסין מים." פלטתי מתוך הנקישות של שיני.
לורן עיקם את פרצופו, ואז הוריד את תיקו והפך אותו כלפיי. מתחיל לפתוח אותו.
הנחתי את ידי על ידו שהתחילה לפתוח את הרוכסן. "אל תשחק אותה דואג. רצית לדחוף אותי מצוק מזורגג!"
לורן זקף גבה. "את לא חושבת שהתכוונתי לזה, נכון?" הוא חייך בנחמדות לא צפוייה. "זה היה בצחוק."
הבטתי בו בהשתוממות. "אה?"
הוא ניצל את ההזדמנות ואחז בידי, משחיל את אצבעותי באצבעותיי ורוכן לעברי, מפשק שפתיים.
לרגע חייכתי במתיקות והעמדתי פנים שנשבתי בקסמו.
ובגלל זה הוא היה דיי מופתע כשנעצתי לו אצבעות בעיניים.
הוא קילל במהירות ונסג ממני, עוזב את אחיזתו ומניח יד על עיניו.
אה, וגם צורח.
רואן וטאה הביטו עלינו בבעתה, ואז טאה חייכה; "כל הכבוד, אחות! הוא מנסה להתחיל בערך עם כל בחורה שאנחנו מעבירים!"
החלפנו כיף אווירי, ואז לורן הוריד את ידו מעיניו שאדמומיות התפשטה בתוכן. ואז הוא פתח את התיק שלו ושלף משם שמיכה. "תיקחי." הוא הגיש לי אותה. ועד כמה ששנאתי אותו, הבנתי שאני ממש צריכה את השמיכה הזאת. ונרדמתי שאני מכורבלת בתוכה.

היה יכול להיות אומנותי, או נחמד, או רומנטי, אם אני אגיד שהתעוררתי עם אור ראשון, מכורבלת בתוך שמיכה עם לורן שהתברר שיפהפה שהוא ישן.
אז תנו לי לשבור לכם את האשליות ההזויות.
לא, לא מצאתי אהבה.
הייתי מכורבלת ורועדת על הקיר במשך כל הלילה. וכן, התעוררתי עם אור ראשון, אבל זה בגלל שהאור היה מסנוור שזה כואב (ואני לא מגזימה).
לורן היה דיי קרוב אליי, אבל במרחק בטוח יחסית כדי שאני לא אחליט לכרות לו את הראש או למצוא תירוץ לעשות את זה. יש לבחור ניסיון.
כשכולם התעוררו, לורן התמתח ונעמד. "היום אנחנו מסיימים עם זה. יש לנו רק ירידה. אבל היא מאוד מסוכנת. טאה – תדאגי לאידיוט. לנה, אני דואג לך."
אני חושבת שהמשפט הנכון יהיה "דואג להטריד אותך בכל דרך אפשרית". כי בירידה לורן דאג להניח ידיים על המותניים שלי, לגעת בלחיי, להניח את זרועותיו סביבי בסתמיות, ועוד כל מיני דברים טיפשיים ומטרידים כאלו ואחרים. ושנאתי אותו. ממש ממש שנאתי אותו.
וכשהגענו, בסביבות הצהריים, התחמנקנו מעוד זוג שומרים וטאה תקעה לשניהם גיטרה בראש.
אני פשוט מעריצה את הבחורה הזאת.
אז הגענו לצריף נוסף שבצד האחר של הגבול, הייתי הבן אדם המאושר בעולם.
"יופי, עכשיו לכו." חייכתי אל לורן וטאה. "ואיפה האופנוע שלי?"
"אחות, אני מבינה אותך," אמרה טאה. "אבל הדוד שלך שילם לנו כדי שנביא אותך עד לאן שאת צריכה."
החוורתי באותו הרגע. הוא התחכם איתי, המניאק. "ואיפה האופנוע?"
"אצל לורן." טאה החוותה בראשה אל לורן והוא הנהן. "וחלקו אצלי."
"מה זה אומר?" הרגשתי איך הדם אוזל מפניי.
לורן וטאה פתחו בבת אחת את תיקיהם, והוציאו כמה חפצים. ואז הם הפכו את התיקים שלהם.
האופנוע שלי. בחתיכות.
עמדתי להתחיל לצרוח עד שלורן הניח עליי יד; "תירגעי. אני יודע איך מרכיבים אופנועים, בגלל זה הדוד שלך עשה את זה ממהתחלה."
אני חשבתי שהוא עשה את זה כדי לעצבן אותי, אבל שתקתי.

אז את השעות הבאות, בתשישות, התשתי את לורן עוד יותר כשבנה את האופנוע שלי מחדש.
כל מיני שאלות צצו. והריאיון המלא היה מורכב להחריד.
"מאיפה אתה יודע איך מרכיבים אופנוע?"
"אני מכונאי. וגם, אבא שלי יצרן כלי רכב, והוא לימד אותי איך עושים את זה. ואיך מרכיבים אופנוע מאפס."
"אתה בטוח שאתה יודע איך עושים את זה?"
"כן."
"בטוח בטוח?"
"כן."
"יש מצב שיהיו נזקים לאופנוע?"
"לא ממש… אולי. הדוד שלך אמר לי שהוא פירק אותו בזהירות. אבל משום מה, אני לא נוטה להאמין לו."
גם אני לא. איזו הפתעה.
"אז אתה בטוח שאתה יודע איך עושים את זה?"
הוא גלגל עיניים והמשיך להרכיב את אחד הברגים.

בסוף, בערב, האופנוע השלם ניצב מולי. ואני חיבקתי אותו באושר. ואז חיבקתי גם את לורן מתוך ההתלהבות.
ואז הייתי צריכה להשתמש בטאה ורואן כדי לנתק אותו ממני. אבל רק כשטאה תקעה לו גיטרה בראש והוא התעלף, השתחררתי.
אז הגענו לטיאון, "עולם הנחושת", ככה קוראים לה.
אבל בעצם, היא מקור לכל המתכות שיש. ולכל הרעלים. קרובה לארץ שוק השחור, מן הסתם, כי היא בעלת כל הסמים גם כן. והכסף לקנות את הזונות.
אז אנחנו נכנסו לגבול של ארץ מושחתת. כיף לי.