הכל התחיל באש (5)

לא הרבה לקח כדי לגרום לי לצאת מעשתונותיי. וכמובן שזה הוביל לזה שצרחתי על לאון בטלפון.
"לאון!! חתיכת שוטה!!" צרחתי בלי שמץ של כבוד כלפיו. נכון לאותו הרגע. הייתי בהלם מוחלט מהעובדה שהוא הפקיד אותי בידיים של שיכור חסר תקנה.
במהלך השיחה לאון עבר זמן קשה. אבל השיחה הזאת לא הייתה העיקר.
צריך לחזור קצת אחורה, לרגע שבו גיליתי שאדמונד… סבא שלי. למרבה הזוועה.
פי נפער כל כך שהייתי יכולה לדמיין איך הסנטר יפגע ברצפה. גם רואן היה המום. הוא הביט בעיניים פעורות על אדמונד, ואז עליי, ואז על אדמונד. ואז שוב עליי, וחוזר חלילה.
"אולי תפסיק?" שאלתי בעצבנות.
"לא. גיליתי כמה קווי דמיון."
התשובה הזאת עצבנה אותי, ואוטומטית היד שלי חבטה בעורף של רואן בחוזקה.
"איה!!"
הבטתי בו. "אידיוט."
ואז העברתי את מבטי לאדמונד. סבא שלי. "למה… מה…?"
"אני אכבד את זכותו של אבא שלך. אני לא אספר לך בהיעדרו." הוא שילב ידיים, וגיהק.
כן, כי אתה נראה כמו מישהו שמכבד זכויות של אנשים. לא העזתי לומר את זה בקול. "אז מה עכשיו?"
"בשביל לעבור את הגבול, לנה, תצטרכי לדעת שלושה דברים."
"כן?"
הוא זקף את ידו שהייתה בתור אגרוף, ואצבע אחת התרוממה עם כל דבר שהייתי זקוקה לו. "כיוס, פריצה, ורצח."
"כבר פרצתי ורצחתי." אמרתי ישירות.
"עכשיו נשאר לטפל רק בדבר האחרון. נעביר אותו תוך כדי גם לבחור, אבל את העיקר." אמר בקור רוח וקם מהכיסא שלו.

אחרי ש…סבא התקלח והתארגן בחדר במלון, הוא נתן גם לי וגם לרואן לסדר את עצמנו. התקלחנו והרגשנו טוב יותר אחרי שבוע של נסיעות – יומיים רצוף מקלחת זה דבר נדיר. ואז הוא לקח אותנו לחדר כביסה של המלון. האמת שזה לא היה חדר כביסה, יותר מרפסת ייבוש.
היו שם הרבה מתלים. המון. המרפסת הייתה ענקית, מאוד. לא הבנתי גם מה היה ההיגיון של המרפסת אם אפשר לגנוב ממנה כל הזמן.
"שיעור מספר אחת," הוא זקף אצבע. "לגנוב כביסה מהחבל כשהאנשים עדיין שם."
הוא ניגש אל אישה אחת וטפח על כתפה. תוך כדי דיבורים הוא הניח את ידו על החבל, וכעבור כמה שניות, שבהן פיטפט עם האישה בנעימים, הוא הוריד את היד מהחבל, נפרד מהאישה, וחזר אלינו.
הוא הראה את שרוולו לרואן, סומק עמום הופיע על לחייו של רואן אוטומטית.
"מה, מה זה?" שאלתי במצח מקומט. כשסבא הראה את השרוול שלו המצח שלי התיישר אוטומטית והכרחתי את עצמי לא לתת לו סטירה.
עדיף שאני לא אפתח את הפה, והמשפט הזה יחזור על עצמו הרבה פעמים.
"אבל את מה שהייתם צריכים ללמוד, למדתם. עכשיו בואו תמצו את זה על אנשים אחרים." אמר וטפח על הגב של שנינו.
ראשון היה רואן, הניסיון שלו הצליח דיי טוב לפי מה שראיתי. הוא ניגש לבחור ושאל אותו משהו, השאלות דיי זרמו, לפי הבנתי. בשלב מסויים גם הוא חזר לפה והראה לנו גופייה מקומטת שהכניס לשרוול.
ואז הגיע תורי. ניגשתי בלב כבד אל בחור אחר שאת פניו אני כבר לא זוכרת. ידי טיפסה על החבל כביסה כשפלירטטתי איתו. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי.
אבל מה שאני כן זוכרת זה שברגע שניסיתי למשוך את הכביסה לתוך השרוול היא נפלה.
"אוי, טעות שלי," אמרתי והתכופפתי לאסוף את החפצים. הם היו שניים. שהבחור העיף את מבטו לעבר שתי בנות שבדיוק עברו בחדר מיהרתי להכניס את אחד הפריטים לתוך החולצה.
כשהבחור הסתובב לעברי דחפתי לידו את הפריט היחיד והלכתי לעבר רואן וסבא בטענה שאני ממהרת.
סבא שיבח את מה שעשיתי. "כל הכבוד, הטכניקה של הפלת הפריטים, לא חשבתי על זה."
ואז הוצאתי את הפריט שבחרתי. זה היה בוקסר.
כל הבלגאן הזה בשביל בוקסר מסכן.
תתלו אותי.

"ארנקים." סבא התהלך ברחוב ותוך כדי הביט לעבר אנשים שנראו אפשריים לציד הכסף שלו.
קשה לי לתאר את ציד הארנקים. זה פשוט מהיר מידי, ומותח מידי. שאתה בטוח שיעצרו אותך תוך רגע.
אבל למדתי לכייס.
סבא הבהיר לי את הכללים. "לכי יותר על אלו שהארנק בולט להם מהכיסים. גם אנשים עם תינוקות קל מאוד שאחד מכם יעסיק והשני יגנוב. תגנבי מאנשים שנראים לא בנויים לריצה, ולא כאלו שיהיו אלימים, אחרת סביר שתחטפי."
אין דרך לתאר את הכיוס.
אני יכולה לתאר לכם את הפעולה. פשוט דחיסה של היד שלכם אל כיס או תיק של מישהו אחר בתקווה שאף אחד אחר לא יראה. או חטיפה של ארנק שמתנפנף מחוץ לכיס. אבל זה הרבה יותר מזה.
אתם יכולים לחשוב לעצמיכם הווו, היא שוב נשברה, איזו ילדה מפונקת. אבל איי פעם רצחתם? איי פעם פרצתם למקום אחר? איי פעם גנבתם?
אולי אתם פשוט אנשים רעים שמתנשאים מעליי. או גושי אבן קרה. אבל קשה לי לעשות את זה. לפרוץ את המוסכמות שלימדו אותי לציית אליהן כל חיי. הגזילה של החיים הרגישה לי כאילו תקעו לי אבן בראש ביחד עם המציאות שאלפי אנשים מתים כל יום.
והגניבה?
אני פשוט חושבת על הבן אדם שגנבתי ממנו באותו הרגע. על הכסף שהשגתי. אולי היה זקוק לו? אולי הוא בקשיים כלכליים? אולי זה כל מה שהיה לו?
המחשבות איימו להטריף אותי. בסופו של דבר, זה מה שגרר לצרחות על לאון.
בסופו של היום הארוך, סבא הוביל אותנו לדירה שלו בסביבה. בהתחלה לא הבנתי למה הוא השכיר חדר במלון אם יש לו דירה באזור. אבל אז הבנתי – היא לא ראוייה למגורים. בכלל.
היא הייתה בגוונים עמומים של אפור. והייתה מסריחה מאלכוהול – אולי גם מסמים. היה שטיח על הרצפה ומקיר לקיר, זה הזכיר לי חדר במלון. הייתה גם מיטה בודדת שם, בעלת מצעים אפורים עם כיסוי לבן לכריות. וספה פרחונית ומוזרה. היה גם מקרר קטן, אבל שפתחתי אותו… עדיף שאני לא אפתח את הפה ואספר.
שסבא אמר שאני ורואן צריכים לישון באותה מיטה וקרץ לרואן, אז התחלתי לצרוח וזרקתי אגרטל על סבא. אבל הוא התחמק בזמן וסגר את הדלת אחריו. ואז הבטתי ברואן במבט זועם והוא זרק לאוויר משפט. "אין לי בעיה לישון על הספה אם את רוצה, אם זה בעייתי אני אפילו מוכן על הרצפה, זה – "
וככה הגענו לנקודת המוצא שלנו. חייגתי ביד רועדת את המספר וצרחתי בכל הכוח. "לאון! חתיכת שוטה!!"
אלו היו צרחות מעורבבות עם נהמות, ואז התחלתי למלמל כל מיני קללות שלא ראויות לעלות על הדף – והסטירה שלי לעצמי הבהירה את זה טוב מאוד.
"לנה, תירגעי. מה קרה?"
"אתה יודע מה קרה! שלחתי אותי למסומם – סבא שלי, למרבה ההפתעה! תודה שנתת לי לברר את זה לבד!"
בשלב הזה הייתה דממה מהצד השני.
"לאון?!"
"אה – אני פה."
"כן, מה יש לך לומר?"
"זאת אשמתי שאני בן של אלכוהוליסט?"
"כן!"
"ומה עם אמא שלך?"
"היא מתה, אידיוט!!"
הוא נשם עמוק מהצד השני של הקו, ו…ניתק.
הוא ניתק. לי. את הטלפון. בפרצוף. האידיוט!!
בשלב ההוא הייתי יותר מידי תשושה למה שקרה. יותר מידי באותו יום. הרצח, הכיוס, העובדה שאלכוהליסט אידיוט הוא סבא שלי.
ורואן הסתכל עליי כאילו אני עומדת להוציא את ה'קולט' שטמון בבגדיי ולחורר לו את הראש.
הטלפון החליק לי מהיד.
מצטערת לומר, אבל בשלב ההוא כמעט קפצתי על הספה קפיצה חופשית, והתחלתי לבכות.
הרגשתי את מבטיו של רואן נחים עליי, אבל בכיתי חרש תוך כדי טמינת הראש באחת הכריות שהיו על הספה. קיוויתי שהוא לא מבין שאני בוכה עכשיו, אלא נרדמת בנוחות.
כמה דקות של דממה רועמת עברו. חוץ מהצלילים של רואן ששוטט במקום. ממלמל לעצמו כל מיני דברים שלא היה לי הכוח או הרצון להתמקד בהם.
"אני יודע שאת לא ישנה, לנה." שמעתי אותו מדבר בעוד הרגשתי משהו נח עלי בעדינות… פקחתי את עיניי לחריצים קטנים. שמיכה. ולפתע הופיע הפרצוף של רואן מולי והקפיץ אותי, מה שגרר את זה שקמתי במיידיות לישיבה.
העיניים שלי היו מסונוורות מהדמעות. והראש שלי פעם בכאב, גם מזה, וגם מצחנת האלכוהול באוויר. הידיים שלי מצאו את דרכן לכסות את העיניים שלי תוך כדי שהראש שלי מושפל. הפסקתי לבכות, אבל העיניים שלי צרבו. "מה אתה רוצה, רואן?"
"תקחי." הוא השמיע צליל, הבטתי בין חריצים שפערתי באצבעות, הוא הושיט לי כוס מים.
לקחתי אותה בדממה והוא הלך אל המיטה והשתחל לתוכה.
"הממ, תודה." מלמלתי בקול צרוד.
"בבקשה. לילה טוב, לנה." הוא מלמל והסתובב בגבו אליי.
"לילה טוב."

הבוקר היה טוב יותר. איכשהו. לא הוצאתי מילה מהפה, אבל היה פשוט כיף לקום וללכת אל המקלחת.
כשסיימתי להתלבש ולהתארגן, השעה הייתה כבר תשע.
נשכבתי על הספה ובהיתי בדלת. לא עבר זמן רב אחרי שסבא הופיע משום מקום. מלווה בשני אנשים גבוהים וחסונים לבושים שחורים. היה מטריד ששניהם חבשו כובע גרב כמו גנבים. זה הלחיץ אותי.
הערתי את רואן בניעור קל, והוא כבר קם. כנראה השינה שלו לא הייתה כל כך… טובה.
"חוצים את הגבול, לנה." סבא אמר בפשטות.
"לא אמרת את זה אתמול." הוצאתי את המשפט הראשון מאז אתמול בלילה. כן, אולי עם כל הצרחות האלו בן אדם רגיל היה אמור להיות חסר קול. טוב… אני לא בן אדם רגיל.
"אני לא אומר הרבה דברים."
רואן נעמד בפשטות. וגיליתי שהוא היה לבוש לגמרי. מכנסיי ג'ינס משופשפים לרגליו, סוודר אפור שבקצוות נגלתה גופייה לבנה. השיער שלו היה סתור קצת על פניו, ומבולגן במקצת מהשינה. אבל הוא התעלם מזה.
סבא התחיל להרצות. "טוב, אז נחצה את הגבול ברגל, ובשקט כמה שאפשר – "
"מה עם האופנוע?" שאלתי וקטעתי אותו.
"הגרוטאה ההיא? היא תלך… לאנשהו."
"אין מצב."
"יש מצב."
התקדמתי כמה צעדים עד שהייתי ממש קרובה לסבא. "עושים את זה בכללים שלי, בחוקים שלי, אחרת תקבל חור בראש." הקנה הקפוא של הקולט הוצמד לסנטרו תוך שניות. מוזר איך אחרי שעשיתי את זה פעם אחת והתפרקתי כבר לא אכפת לי לעשות את זה מיליון פעמים.
בעצם אכפת לי. אבל רק לא הראתי את זה.
"מתוקה, זה לא יעבוד עליי, את גם לא חסינת כדורים, את יודעת." קנה חשוף נח על הגרון שלי.
רואן ניסה להתערב. "הממ, לנה – "
"שתוק." אמרתי לו.
"אבל – "
"לא."
"אבל לנה – "
"סתום!" אני וסבא הכרזנו ביחד.
סבא הביט עליי וחייך. הוא הכניס את האקדח למקומו וחפן את פניי בידו.
"בחורה כלבבי." אמר כשאדי האלכוהול מפיו השאירו רושם מחריד על בחורות כלבבו. "אוקיי, נביא את הגרוטאה. אבל נעשה את זה בדרך שלי."

לאחר הוויכוח הקטן עם סבא שלי נסענו במשך חצי שעה בשתיקה רועמת במכונית כשאנחנו משאירים את האופנוע מאחור. קיוויתי שסבא הוא מישהו שמכבד את המילה שלו.
כשיצאנו הגענו למקום חולי ומוזר. שם חידשנו אספקת מזון והחלפנו מים.
סבא הציג אותנו בפניי שני אנשים בעלי תיקים גדולים וכבדים על כתפייהם. לאחת מהם כל התיק הזה היה רק גיטרה, ורגליה היו יחפות. שיערה במתולתל היה צבוע בסגול לילך, ועינייה כחולות עמוקות. היה לה פרצוף מתוק וחיוור. היא לבשה בגדים קצרים, למרות החורף. הייתה לה גופייה סגולה בצבע שיערה ומכנסונים שחורים. היא נראתה בת עשרים לכל היותר.
הבחור השני נראה בערך גם בגילה. היה לו שיער ארוך ומעט ארוך שחלקו היה סתור על עיניו. ראיתי עיפרון שחור בהדגשות על עיניו שנראו כמו מערבולות שחורות של מוות. הוא לבש חולצה שחורה ארוכה שהבליטה שרירים מעוצבים יפה, ומכנסיי חאקי שהזכירו באופן מטריג מכנסיי צבא, בעיקר אחריי שהיו דחוסות בתוך מגפי הטיולים השחורות בעלות הסוליות העבות. היה לו לק על הציפורניים. לק שחור.
זה נורא.
אז בתמצות קצר, עמדנו לחצות באופן בלתי חוקי את הגבול עם שני פריקים ואחת מהם נראתה כאילו היא הזריקה לעצמה זריקת אנרגיה. זה ממש… בטוח.
רואן נראה כאילו הוא עומד להתעלף ברגע שהוא הביט על הנער. שנעץ בו מבט חלול שנראה כאילו הוא זומבי ועומד לקחת את רואן איתו לאיזה בית קברות דומם.
וכל מה שרואן הגאון עשה היה להתחבא מאחוריי. "יופי לי." סיננתי ביני לבין עצמי ככה שאף אחד לא שמע. "אז אני תקועה עם אימו, פסיכופתית, ונסיכה מפונקת בדמות בחור."
"מה אמרת?" מלמל רואן, שהיה קרוב אליי יחסית.
הבטתי אליו. "שום דבר שיעניי – כלום."
סבא קרא לבחורה עם הגיטרה "טאה", ולבחור קרא "לורן".
הוא לא הציג אותי כ"נסיכה לנה", או כיורשת עצר. אבל הוא ידע מי אני. אני יודעת. המבט בעיניים שלו ברגע שאמרתי שאני הילדה של לאון. הצורה שבה ידע את שמי מבלי שאמרתי אותו…
הוא פשוט ידע.
"אלה יהיו המדריכים שלכם לעבור את הגבול. הם גדלו ליד הגבול ואימנו אותם כל חייהם לדברים כאלו. תסתדרו איתם, וגם אם לא, אל תירו לעברם והם לא ידקרו אתכם או ידחפו אתכם לבור נחשים, כמו ש – " הוא הביט לעבר הבחורה – "טאה עשתה כמה וכמה פעמים. ולורן לא טרח לנסות לעצור אותה."
הוא העיף לעבר לורן פרצוף נוקב.
"אדמונד?" שאלתי.
"כן?"
"אז זה מה שאתה עושה?"
הוא חייך. "מה שאני עושה זה לא עניינך."
זקפתי גבה, אבל התעלמתי ממה שקרה. "ואת הגבול נחצה… איתכם, אה?"
הם הנהנו וסקרו אותנו.
משכתי בכתפיי ולא הצלחתי לתאר לעצמי כמה התחרטתי על זה מאוחר יותר.

"הגיע הזמן." מלמל לורן בשקיעה. אדמונד עזב ממזמן. ואנחנו נשארנו לנוח ולאגור כוחות עד הלילה.
"למה בלילה?" שאל רואן. זאת הייתה שאלה טיפשית. לורן העיף בו מבט מזלזל, גילגל עיניים, והתעלם מהשטות שהוציא מהפה. הוא החליט להתעסק בפנס. הוא תפס בפנס וסובב אותו במיומנות בעוד טאה קמה ממקומה.
כשקמתי אני לורן השליך לעברי פנס. תפסתי אותו בבהלה והוא קפץ כמה פעמים מידי עד שתפסתי אותו. "בשביל מה זה היה?! יכולת להזהיר אותי!"
הוא חייך והשליך לעברי מבט אפל ומשועשע. זאת הדרך שלו לפלרטט? כי אם כן, זה לא עובד.
וואו, האגו שלי רק הולך וגודל.
כשיצאנו לדרך ואני לורן ורואן הסתתרנו מאחורי השיחים היבשים שבאזור המדברי כדי שההסחת דעת של טאה תעבוד, לא ציפיתי לשמוע את מה ששמעתי בעוד צמרמורות הקור חולפות בי.
היא הוציאה את הגיטרה ממקומה, ניגנה והתחילה לשיר.
"איזה יום, שמח לי היום
איזה יום!
בלי אישור, גבול אחצה-ה-ה לי היום
איזה יום!
איזה יום שמח, יום של הפתעות
העולם מלא בשומרים מפגרים
בגבולו-ו-ו-ות
איזה יום שמח, יום של הפתעות
כששומרים סניליים בגבולות!"
היה לי מספיק קשה שהצמידו לשיר הזה גיטרה, או שאולי הייתה לו בכלל גיטרה במקור?
לא משנה, כי אז היא המשיכה לצעוק. "שלא זוכרים שהייתי פה איזה חמישים טעם ואני דורשת מעצר, שלו-ו-ו-ם לכם!"
בדיוק כמו שלורן סיפר לנו, שני שומרים הופיעו. היחידים. בגלל שאנחנו לא במלחמה וכל המדינות מאוחדות – כל מה שהיה צריך לשמור מפניו הוא אנשים שעוברים מדינות בלי דרכון ובלי אישור וכל השטויות האלו.
אחד מהשומרים הגיע אל טאה מהר מאוד. אבל להפתעה של כולנו – היא חבטה בראש שלו בגיטרה. זה היה… הלם גדול לכולנו. או לפחות לי ולרואן. כי לורן היה דיי מבודר מהעניין.
ואז השומר הנוסף התחיל לרדוף אחרי טאה ושניהם נעלמו מהעין.
עכשיו הבנתי למה טאה יחפה – היו לה נקודות אחיזה טובות יותר ולכן היא רצה גם מהר יותר וטוב יותר. המזל שיחק לטובתה. או אולי גם החוכמה.
אז לורן נעמד ויצא מסבך השיחים. "בואו, היא תתפוס אותנו מאוחר יותר."
הוא התחיל להעביר אותנו בשטח המדברי השטוח ומהר מאוד הגענו להרים שמעבר לגבול. התחלנו לעלות בהר, ואני הסתכלתי כל חמש שניות כדי לראות אם טאה מתכוונת לבוא. כשהמשכנו לעלות כילינו שההרים מלאים במערות, חלקם גלויות, חלקם היה אפשר לראות רק מקרוב, וחלק היה אפשר לגלות רק במקרה, כשדרכת במקום הנכון, או הסטת את השיח הנכון.
בסופו של דבר לורן השתחל לאחת המערות והורה לנו לחכות.
זה לא היה כל כך קשה, הטיפוס הקשה מאוד עליי ועל רואן. זה היה דיי קשה אחרי שבוע מזעזע על אופנוע ומושב עור – ואם אני אמשיך לבכות זה לא ייגמר. באמת שלא. גם מהמחשבה על האופנוע נסחפתי בגעגועים וקיוויתי שאוכל לחזור אליו בקרוב ושסבא קיים את ההבטחה שלו.
אחרי זמן מה של מחשבה… היא פשוט הופיעה משום מקום. מתנשמת. טאה התיישבה לידנו והביאה את הגיטרה שלה איתה. "מישהו רוצה לשיר?"