הכל התחיל באש (3)

רוח הקרב המדהימה שלי הפגינה כישלון קרבי מדהים. אבל איך אפשר להאשים אותי?
שבע שעות על אופנוע, וקיללתי בקול כמעט את כל הכביש המהיר, חוץ מהולכי רגל וחתולי הרחוב – וגם בזה אני בספק.
שוב אני אומרת, שבע שעות על אופנוע. שבע שעות מזורגגות.
בכל מקרה, באותו הרגע היה דיי שקט בכביש המהיר – רק נהמת האופנוע שלי נשמעה. אבל הבטן שלי גרגרה ביחד איתו. הרגליים שלי זעקו מפיסוק יתר. יחד עם העור של מושב האופנוע הרגשתי כאילו רכבתי על סוסים.
אלו היו השבע שעות הכי מקוללות בכל חיי.
הייתי עייפה, רעבה, ובאמצע שום מקום. ולעזאזל, הייתי ממש רעבה.
מילה אחת ריקדה לי בראש שוב ושוב.
אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, אוכל, שוקולד.
טוב, אז מילה וחצי. אבל הבנתם למה התכוונתי, כן?
אז השעה הייתה שתיים בלילה, בערך. יצאתי בתשע, פלוס מינוס שבע שעות… אה, אוי. אז ארבע לפנות בוקר.
ולא כאילו זה הספיק, התחיל לרדת גשם.
כן כן, גשם.
גשם מזורגג!! (כן, אני מחבבת את הקללה הזאת)
אם הייתי דמות מסיפור, אתם יודעים מה היה קורה?
הייתי מוצאת ב"מפתיע" פונדק בצד הדרך (נשמע כיף), נכנסת משקשרת ומגלה שכל החדרים תפוסים.
אבל יהיה מישהו אחד ער – שיתגלה כחתיך מאוד (כן, הלוואי) – והוא יסכים לתת לי לישון בחדר שלו. היינו רבים קצת, ובסוף מתחתנים. או שמישהו היה מת.
לצערי, לא. לא היה פונדק באמצע הדרך. וגם אם זה היה קורה, הסיכוי שמישהו חתיך היה נשאר ער ונותן לי להשתהות אצלו בחדר היא אחד לטריליון (וכן, אני יודעת שהמספר הזה לא קיים) כי במציאות, בשעה כל כך מאוחרת היחידים שנשארים ערים הם בחורים מכוערים עם סטיות מפגרות.
אוי… האשליות המוזרות של סופרים…
וחוץ מזה, הייתה צמחייה לאורך כל הדרך. צריך להיות אידיוט כדי להקים פונדק באמצע "יער" שכזה.
אז בכל מקרה, אתם יודעים מה קרה? ביליתי זמן קשה על אופנוע בבגדים מוצפים, וכמעט היה בלתי אפשרי להפריד ביני למושב בבוקר. החלפתי בגדים בתחנת דלק ישנה, ומפתחו של האקדח שהיה לגופי יצא כמעט נהר של מים.
מישהו ניגש אלי בפרצוף סוטה וניסה לפלרטט איתי עוד לפני שהחלפתי בגדים – כשהבגדים הרטובים היו דבוקים לגופי וצמודים להחריד, והגדישו את הגזרה שלי – אבל הסתכלתי לבחור בעיניים ואמרתי בפרצוף תהומי שאם אני אספור עד שלוש והוא לא יעוף לי מהעיניים, אני אירה בו. נראיתי כל כך רצינית שהוא נעלם לפני שהספקתי לספור "אחת."
הרגשתי כמו חתול אחרי מקלחת בבגדים הרטובים, ובבגדים היבשים הרגשתי כמו דביבון דרוס, בלשון המטעה.
נוו, כמו שהבנתם, היום הנהדר והנפלא והמדהים והמושלם בחיי.
טוב, בכל מקרה, נחזור לסיפור.
במקום להמשיך לנסוע עם הכביש המהיר ולעשות תאונה מתשישות יתר (ואז להרגיש באמת כמו דביבון דרוס על הכביש), החלטתי להיכנס לעיר ולאכול משהו (ולישון, שינה קדושה).
אחרי שבמכולת הכי קרובה לכביש קניתי חמישה כריכים עם מבט גווע – והמוכרת הסתכלה עליי בקנאה הזאת "עוד בחורה עם חילוף חומרים מהיר." – פשוט חזרתי אחורה ונבלעתי ביער שבצידי הדרך עם האופנוע.
היו דרכים סלולות באדמה, אבל מי כמוני וכמו עמי ותמי יודעים שנמצא בסופו של דבר בית עשוי ממתקים ומכשפה שעשו ממנה פשטידה.
סטיתי מהשביל רק קצת. אחרי הכל, האופנוע שלי היה בנוי… להרבה מאוד מצבים. אני אוהבת להתגאות בו. אופנוע שטח כבד שבנוי למסלולים קשים. אנחנו מתקדמים טכנולוגית, אחרי הכל.
נעצרתי בקרבת עצים צפופים וחניתי. כיביתי את האופנוע.
ישבתי לצד האופנוע, שעונה על עץ, והתחלתי לאכול. בלעתי במהירות שני כריכים ושתיתי את המים ברשותי.
ואז ניסיתי למצוא תנוחה נוחה כדי לישון. בסופו של דבר פשוט נשענתי על העץ ועצמתי עיניים.

פקחתי את עיניי לקול בכי בלי לדעת כמה זמן עבר מאז שסגרתי אותן. כנראה שעבר זמן מה, כי הרגשתי רעננה יותר. למרות ש…היי, לא הייתה כבר זריחה?
ואז התחוורה לי האמת.
ישנתי יום שלם!! יום שלם!! השוטרים בטח התחילו לחפש אחריי, זה לא טוב!!
נעמדתי אוטומטית ואז נזכרתי בקולות הבכי. כשהתרכזתי בהן הבנתי שאלה לא היו קולות בכי. אלה היו… התנשפויות.
זעקות כאב, יותר נכון. וחבטות.
עברתי בעצים לעבר כיוון הקולות, וככל שהתקרבתי כך הם נשמעו חזקים יותר, וכואבים יותר.
בסופו של דבר הגעתי לעבר המחזה. הוא לא היה יפה. כמה נערים מכים דמות. ארבעה על אחת.
"היי, מפגרים!" אני יודעת שהקללה הזאת לא מחווה יפה, אבל זה כל מה שנדרש כדי לגרום להם לסובב את הראש אליי בזעם.
בסופו של דבר קלטתי שמי שהוכה היה עוד נער, וכנראה שכל נער מהם היה… בן גילי או קצת יותר. בני שבע עשרה שמונה עשרה מכים בחבורות נערים… זה פשוט לא בסדר.
הם עצרו באמצע המכות, כשהם אוחזים בחולצתו הלבנה וספוגת הדם.
"מה את רוצה?" שאל אחד מהם.
המסקנה שבאה מהדיבור שלו לא הייתה מאוחרת. "לעזאזל, אתה מסומם."
הרפתי אחיזה בקולט שלי, קיוויתי שהיגיון ירחיק אותם ממנו, אבל מאנשים מסוממים אין היגיון. ככה שיצא שפשוט שתקתי בתגובה.
"נטפל בכלבה אחר כך." אמר לשאר.
הוא קרא לי כלבה.
"לא. קוראים. לי. כלבה!" צרחתי, ונראה שהבהרתי בבירור את הנקודה שלי. כי אספתי מהאדמה אבן וזרקתי אותה ברגע של חוסר מחשבה. היא פגעה בראש שלו. בין העיניים. הוא איבד הכרה… מהר מאוד.
אולי הבהרתי את הנקודה שלי, אבל הוא כנראה לא יזכור אותה.
נראה ששאר החבורה שלו לא הייתה מסוממת, כי שניים מהם אספו אותו ואחד התחיל לקלל אותי נמרצות ולרוץ, רגלו נראתה קפוצה, כנראה כדי לבעוט בי.
הוא נראה כל כך נלהב לבעוט בי ולהוכיח את עצמו שכמעט היה חבל לי ששלפתי אקדח ואיימתי שאני אירה בו (אחרת אני בטוחה שהוא היה מכה אותי).
השניים האחרים אספו את המנהיג, כנראה, והבחור שקילל אותי הזדחל אחריהם בחוסר חשק מובהק.
הבטתי בגוש המדמם שכנראה היה פעם בן אדם. עכשיו זה היה גוש רוטט ורועד. ומקופל על הרצפה בתנוחה עוברית, גופו כנראה צועק מכאב.
ניגשתי אליו. הוא הסתיר את פניו בידיו והיה מקופל בתנוחה… שנראתה מאוד כואבת.
"הם שברו לך משהו?" שאלתי בקול עדין.
"לא…" הוא מלמל. "לא נראה לי."
"תן לי לראות."
"את מה?"
"את הפנים שלך."
"לא."
"למה לא?"
"הם הרסו אותן."
הוא נשמע מבועת, ומבולבל. "בן כמה אתה?"
"שבע עשרה."
השמעתי שריקה ארוכה. הגיל שלי. הוא נשמע… ממש צעיר.
"קום." אמרתי לו.
"לא."
"זאת לא הייתה בקשה. ואני אכאיב לך אם אני אעשה את זה בכוח."
"זה יכאב בכל מקרה."
"אתה ביקשת את זה." מלמלתי ואז משכתי בכוח את ידיו מפניו. הנער התשוש ממכות לא ממש הצליח להתגלות – ופניו התגלו.
"זה לא כל כך גרוע…" אמרתי, אבל פי היה מעוקם. פנס ענקי הכתים את עינו, שנראתה סגורה וקרועה. על לחיו השנייה התנוססו חתכים ענקיים. כל פניו היו מוכתמים בעפר ודם. חלקו קרוש, חלקו טרי.
"כן…" מלמל. "לא כל כך גרוע."
"בוא." נעמדתי והושטתי לו את ידי. "יש לך רכב בסביבה?"
"לא…" גנח כשניסה לשבת. "זאת הייתה הטעות שלי."
התכופפתי ועזרתי לו לשבת, ואז לעמוד. "אז אנחנו עומדים לנסוע ברכב שלי. איפה אתה גר?"

הוא גנח לאורך כל הנסיעה, וידיו הארוכות רעדו. הוא ביקש שלא נלך לבית החולים, ואני כיבדתי את זה. לפחות את זה.
כשנעצרנו לפני הבית שלו, הוא היה כמעט מאושר שהאורות סגורים.
"יש לך מפתח בכלל?" שאלתי אותו כשהתחיל לצלוע לכיוון הבית שלו.
הוא הביט לעברי, התכופף ושלף את המפתח מהנעל שלו.
מתוחכם.
"הם בדרך כלל… לוקחים לי את התיק וזורקים אותו לביוב. למדתי לא לסמוך עליו."
אבל אז, למרות שחייך אליי באותו הרגע, הוא נפל אל האדמה. ואז הגעתי למסקנה, ירדתי מהאופנוע, פתחתי את המושב – והוצאתי את התיק שלי. ואז סגרתי את המושב וסגרתי את האופנוע.
"היי, מה את עושה?" שאל מתוך הניסיון לקום.
השלכתי את התיק על כתפי. "עוזרת לך."
עזרתי לו (בכפייה, ובאיומים שאני אבעט לו ברגל שבה הוא צולע). ואז נכנסנו לבית שלו, נעלתי את הדלת מאחוריי, כמו שביקש ממני.
הוא סקר במבטו את הספות שלו, אבל אז הבין משהו.
"בואי נעלה… לחדר שלי."
"וואו, אתה תהרוג את עצמך."
"אני לא יכול להכתים את הספות בדם."
שתקתי לנוכח התשובה ועזרתי לו לעלות במדרגות, אחת אחת. הוא לא התלונן, אבל ראיתי על פניו שכואב לו.
הוא הוביל אותי במסדרון, בצליעה, לחדר שלו. ואז נשכב באנחה על מיטתו.
"אתה רגיל לזה."
"אני יודע."
"אבל עכשיו זה נראה חמור."
"זה תמיד חמור."
"אז מה אתה עושה?"
"מחכה עד שמישהו יימצא אותי, ומדמם – בתקווה נואשת למות. לא שזה יקרה."
"כן, כי המישהו הזה כבר מצא אותך. תתיישב."
הוא העיף בי מבט חושד, והתיישב. "אם את רוצה להרוג אותי, תעשי את זה עכשיו, ומהר."
"לא תודה." אמרתי לו, וניגשתי אליו. תפסתי בקרעי החולצה שלו ופשוט קרעתי אותה מעליו. חלק גדול ממנה היה מוכתם בדם, אז זה היה קל.
"היי! מה את עושה?!" שאל כשמשכתי את הקרעים.
"כאילו היה אפשר להציל את זה!" מחיתי. "עכשיו שתוק, אני עומדת למצות הוראות עזרה ראשונה בפעם הראשונה, וזה עלול להיות כואב."
התשובה היא כן, זה היה כואב. אפילו מאוד. ולא רק לו, לשנינו.
ביחד עם כל היוד ששמתי בעדינות על פצעיו, בא המון כאב. אז נתתי לו חתיכת בד לנשוך כדי שלא יצרח ויזעיק משטרה או משהו. הקטע הוא שהוא נשך את היד שלי עם הבד, ממש חזק. לא היה לי נעים להעיר לו, אז ניסיתי להתעלם והמשכתי בקושי מדהים.
בסופו של דבר הייתי צריכה לחבוש אותו, ובשביל זה הייתי צריכה את שתי הידיים. ואז הערתי לו.
לא הייתי מתפלאת אם היו לי חורים בידיים.
כשסיימתי לחבוש אותו, טיפלתי בפניו, בפנס. מרחתי את פניו בחומר מרגיע שהיה אמור לקרר את העור המגורה. וכן, ציטטתי את זה מהאריזה.
כשהתרחקתי ממנו בסוף, וארזתי את הדברים שהיו לי בתיק לתוך הערכת עזרה ראשונה שדוד לאון הביא לי. הבנתי משהו. "אני לא יודעת איך קוראים לך."
הוא הביט בי. "רואן. ושמך?"
בשלב הזה אתם בטח נועצים מבט בכתוב וחושבים לעצמיכם. לעזאזל, היא נסיכה בתקופת החדשות! חייבים לדעת איך היא נראית, לא?! אולי אין לו טלוויזיה?
אז זהו, שיש לו טלוויזיה, ראיתי. וגם לא חייבים לדעת איך אני נראית.
ואתם יודעים למה? ולא, לא למה יש לו טלוויזיה.
אני אענה לכם – אין היתר פרסום לפרסם תמונות של קטינים. בעיקר שלי אסורות. כרגע לבטח שולחים תמונות שלי באיטרנט לשוטרים, ועד שהם יראו את התמונות לחדשות ולעיתונאים, ויעקפו את כל ההליכים המשפטיים יעבור משהו כמו חודש, אפילו יותר.
לא ידעתי שהחוקים של המדינה הזאת יוכלו לעזור לי כל כך.
"שמי לנה."
הוא זקף גבה. "כמו הנסיכה הזאת?"
זה שאין היתר פרסום על התמונות שלי, לא אומר שאין היתר פרסום על השם שלי.
הבטתי בו בפנים אטומות. "כן…"
אחרי שסקרתי אותו במבטי, נעמדתי. "אז אני אלך עכשיו. אתה תסתדר?"
"הממ, רגע." מלמל. "אני רואה שאת בדרכים. זה קל להבין. ויש לי שאלה."
"כן?"
"תוכלי לקחת אותי איתך?"
אם הייתי יודעת מה יקרה, הייתי שותה משהו באותו הרגע רק בשביל לירוק אותו.
במקום לירוק משהו, עיניי התרחבו בצורה כמעט לא אנושית. "לא." קבעתי.
"אז…" הוא השפיל את מבטו. "תני לי לפחות לגמול לך בארוחת ערב."
"יש לי סנדוויצ'ים."
"בבקשה." חשבתי שפאפי פייס של בחורים לא אמור לעבוד. מסתבר שהפנס עשה את העיניים שלו נוצצות.
נמסתי דיי מהר, ונשארתי לארוחת ערב.
לא רק זה, אלא שהוא הציע לי הצעה מפתה – מקלחת. וקצת אספקה לדרך. ועוד ארוחת ערב… גן עדן.
קודם כל הוא נתן לי להשתמש במקלחת שצמודה לחדר שלו. הייתי צריכה למחזר את הבגדים שעליי, והסבונים היו של… טוב, גברים. אבל היה כל כך נעים להרגיש מקלחת. למרות שהייתי בדרכים רק יום וחצי.
בחיים לא ידעתי שאני אתגעגע כל כך למקלחת.
כשיצאתי מהמקלחת, רואן לטש בי עיניים ענקיות ומתרחבות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"כלום."
העיניים שלו הבריקו בתאווה, לא סמכתי על ה'כלום' הזה.

"מה עם ההורים שלך?" שאלתי שהיינו בדרך למטה, למטבח.
"שהיית במקלחת, הם צלצלו ואמרו שהם לא יגיעו היום. ומחר, ועד שבוע הבא." אני חושבת שהוא היה ממורמר בגלל זה. הוא נשמע קצת עצוב.
אז בגלל זה הוא רצה לעזוב איתי…
כשאכלנו, עשינו את זה בשתיקה. לא שאלתי אותו כלום, והוא לא שאל אותי.
דיי סמכתי על השתיקה הזאת, אבל כנראה שהוא היה חייב להפר אותה.
"מאיפה את?"
"אני מעדיפה לא לגלות."
"בת כמה את?"
"שבע עשרה."
"למה את כאן?"
"העיר הזאת בדרך שלי… לאנשהו."
"לאן?"
"לנקמה." מלמלתי ותחבתי עוד חתיכה של אוכל לתוך פי.
"במי?" שאל וקימט את מצחו.
הבטתי בו. "יש לי סיפור לספר לך. אתה מוכן להקשיב?"
הוא הנהן.
"לפני זמן מה, היו לי הורים. אבא ואמא, מוזרים קצת. אבל אהבתי אותם מאוד. למרות שהם לא היו ההורים הביולוגיים שלי." נשמתי עמוק. "יום אחד, באו אנשים. אנשים רעים מאוד. הם שרפו את אבא שלי בחיים וירו באמא שלי. הכל מול העיניים שלי. בגלל שידעתי שבמקום שמשם הגיעו האנשים, משטרה לא מתעסקת עם פושעים, אז החלטתי לשמש את תפקיד המשטרה, ולנקום את נקמתם."
עיניו של רואן נפערו. "זה… מעניין."
"מעניין מאוד." אכלתי עוד חתיכה בשלווה.
"אני יודע ששאלתי כבר, אבל עכשיו, שאני יודע את הסיפור שלך – אני יכול לבוא?"
הרמתי את מבטי מהצלחת שלי, אליו. "למה לך להצטרף אליי?"
"אני לא יודע. אני פשוט רוצה. קודם כל, את זאת שטיפלה בפצעים שלי. וגם, יעזור לי להתרחק מפה. אין לי בשביל מה להישאר."
"יש לך הורים." אמרתי לו.
"אין לי."
במקום לנעוץ עיניים בפניו, נעצתי אותן ישירות בעיניו. "אל תעז לומר את זה."
"אבל אין לי הורים! אני לא רואה אותם, אני לא מכיר אותם. הם לא הורים שלי."
נעמדתי. "תודה על הארוחה." סיננתי, והסתובבתי לעבר הדלת.
הוא קם ותפס בידי. "רגע! רגע, תקשיבי!"
ניסיתי להשתחרר, אבל לבחור הייתה אחיזת ברזל. היה קשה להאמין שהוא הבחור שמצאתי מקופל על הרצפה.
"אני יכול לעזור לך." אמר לי.
"איך?"
הוא שתק.
"אין לך מושג איך!" צעקתי. "תשחרר אותי!"
"בבקשה, תקחי אותי איתך." הוא ניסה את מזלו בפעם האחרונה.
זאת הייתה פעם אחת יותר מידי.
"אוקיי, תאסוף כמה מהדברים שלך ותפגוש אותי בחוץ."

"למה?!" זאת הייתה השאלה הראשונה שבקעה מפי כשראיתי את כל הדברים שהביא איתו.
הוא הביא מזוודה.
מזוודה!
ולא רק, הבחורה הביא איתו גם תיק בנוסף.
איזה בחורה!
"אני יודע מה את חושבת, אבל רגע." הוא הניח את המזוודה על האדמה בזהירות מופתית. רק אז קלטתי שהיא משוריינת.
"אבא שלי שוטר. וראיתי את האקדח שלך. חשבתי שזה… עשוי לעזור."
"כן…" מלמלתי. זה באמת יעזור. "לך."
הוא הביט בי בהיסוס. "אני לא עומד להשתמש בו. אין לי מושג איך."
"אני אלמד אותך."
"אבל יש בעיה."
"כן?"
"המזוודה נעולה."
"אז זהו, שאין בעיה." שלפתי את ה'קולט', ויריתי ירייה אחידה במנעול.
רואן קפץ במקומו. "משוגעת, אנחנו במקום מרכזי, את תגלי אותנו!"
הכנסתי את הקולט למקומו כמעט בשניות. "אין שום דבר לגלות." אמרתי בחיוך. חיוך פסיכופתי, כמובן.
התכופפתי לעבר המזוודה, ופתחתי אותה. עיניי נקרעו בהפתעה.
כן, בחיים לא ראיתי 'קולט' משטרתי. הייתי בטוחה שהמשטרה משתמשת באקדחים כסופים.
התחילה לכרסם בי המחשבה שאבא שלו… לא שוטר.
נעצתי בו מבט נוקב. אבל הוצאתי את הרובה מהמזוודה, וגם את הצרור היחיד שנלווה לו.
היו לי הרבה צרורות. יותר צרורות מהרובים.
הראתי לו במהירות איך מפעילים את הרובה לפי הנצרה, בתקווה שאני לא מלמדת מישהו לירות בי.
ואם אתם לא מבינים ממה אני פוחדת, אני לא יודעת מה מלמדים אתכם בבית, אבל לקבל כדור מרובה זה לא טוב.
זה היה שיעור קטן לחיים.
כשאחז ברובה, שאל. "איפה אני עומד לשים אותו?"
הרמתי את החולצה והראתי לו איך תקעתי את קת הרובה במכנסיי. הוא הגיע למסקנה שהוא לא עושה את זה. ואז הסתובב לשנייה והתעסק בבגדיו. שהוא הסתובב שוב כבר לא ראיתי את הרובה. האמת, שפחדתי לשאול איפה הוא תקע אותו.
וואו, המשפט הזה נשמע רע. אבל כנראה שגם התוצאות עלולות להישמע רע.
בזמן שטמן את האקדח בבגדיו, ניגשתי לפח זבל הקרובו זרקתי לתוכו את המזוודה. זה לא היה הפיתרון הכי יסודי, אבל לא היה לי אחד יותר טוב.
"יש לך כוונה להמשיך לנסוע על האופנוע?" הוא שאל, מעקם את אפו.
"ברור שכן." קפצתי על ההזדמנות להגן על האופנוע. "יש לך בעיה איתו – "
"כן, האמת שיש לי בעיה."
לרגע קפאתי על מקומי, אבל אז עניתי לו. "אם יש לך בעיה עם האופנוע שלי, אתה מוזמן ללכת ברגל אחרי השביל אבק שהוא ישאיר."
"אבל מה עם הגשם, לנה?"
"נתמודד איתו."
"נהיה חולים."
"יש לי תרופות."
"ואם הן לא יעזרו?"
"ננוח באכסנייה או משהו."
"ואם זה לא יעזור?"
"זה יעזור." נעצתי בו את ה-מבט. שאומר, בלי מילים 'תמשיך לדבר ותמצא כדור בראש'.
אני מחבבת את המבט.
הוא לא העז להוציא עוד מילה מפיו. ודקה וקצת אחר כך כבר הייתי על האופנוע, מתניעה אותו.
"אז אתה בא?" הסתכלתי עליו כשאני מניחה את הידיים על ההגה, כביכול, של האופנוע.
הוא הסתכל עליי, ואחרי מבט ארוך עלה בשתיקה על האופנוע.
ושוב יצאתי אחריי מנוחה קצרה לדרכים. הפעם עם עוד אקדח, ועוד נוסע.