הכל התחיל באש (2)

מה שהמלכה הטרייה שלכם עשתה יום אחרי הכתרתה, היה לשבת מול הטלוויזיה בפיג'מה ורודה עם הדפס של ברווזים (היא הפיג'מה הכי נוחה שיש לי. אל תאשימו אותי), לחסל קופסאות גלידה ענקיות, ולהתלונן על כמה שהחיים קשים. במיוחד שהטלנובלה שאתה צופה בה (במקרה) באותו הרגע בפרק סיום (ואף פעם לא ראיתי אותה בעבר, אני חייבת לציין) ואיזה זוג כל כך חמוד נפרד וכל אחד מהזוג שודך למישהו שאתה מרגיש שאתה חייב לשנוא (אני עדיין לא מאמינה שסנטיאגו ולורה ביחד. איכס).
הטלנובלה הסתיימה והתחלתי לזפזפ בשלט ולבכות על זה שאני לא מצאתי תוכנית נורמלית.
לרגע הופיע ערוץ החדשות וקלטתי לשנייה שזאת אמורה להיות הכתבה על הרצח של ההורים שלי. אבל זיפזפתי מהר מידיי אז הייתי צריכה לעבור הרבה דברים עד שהשלט הרשה לי להגיע לחדשות.
הגברתי את הרמקולים לפול ווליום, הנחתי את קופסת הגלידה בצד, תפסתי בכרית וחיבקתי אותה, משעינה עליה את ראשי ומתבוננת.
"עדיין אף אחד לא יודע מי רצח את טריאן ואת וראנה גולד. כל מה שיש לנו הן ראיות קלושות שבהן כתוב 'עין הנץ', אף אחד לא מבין מה זה אומר, למרות כל הבדיקות שלנו, אין שום השערות בנוגע לנושא – "
זינקתי באותו הרגע שהוא אמר 'עין הנץ', וכשהוא אמר שאף אחד לא מבין מה זה אומר, למרות הכל, ואין שום השערות בנוגע לנושא, סגרתי את הטלוויזיה.
למזלי אני אדם עם זיכרון טוב. אני חוקקת בזיכרון שלי דברים מוזרים שאנשים אומרים לי, בין כל הדברים שאני מנסה לשמור בזיכרון.
שבועיים לפני, כשדוד לאון דיבר איתי, בבית חולים. הוא הזכיר עין נץ.
אולי הוא סתם זרק משהו, אבל… שווה לבדוק, לא?
לקחתי את הטלפון של האחוזה, אבל אז התחרטתי. חיפשתי זמן מה אחרי הפלאפון שלי וחיפשתי את המספר של לאון באנשי קשר.
הוא ענה אחרי שני ציפצופים. "הלו?"
"דוד לאון, זה אתה?" הקול שלו היה שונה בטלפון.
"לא, זה החתול שלי."
גילגלתי עיניים, לא היה לי זמן לציניות. "'עין נץ'?"
הוא שיהק שהזכרתי את זה. "זה לא המקום לשאול את זה. לא בשיחת טלפון."
"אז בוא לפה."
"לא שם, שם לא בטוח. את באחוזה ענקית עם יותר מידי אנשים."
"אז איפה?"
"את יודעת איפה אני גר? את הדרך מהאחוזה שלך עד לפה?"
"כן." זכרתי את זה בעל פה, אמא הכריחה אותי לחקוק את זה בזיכרון שלי למקרה שאני אהיה בצרה. תמיד חשבתי שהיא היסטרית, אבל אתם יודעים – היא צדקה.
'צדקה, בלשון עבר. מתה.'
הכרחתי את עצמי לסטות מהדיכאון, לא יעזור לאף אחד אם אני אהפוך דיכאונית.
"איך תבואי?"
"עם מונית?"
"לא, השומרים שלך ייצטרפו אלייך ואין מצב. תתגנבי מאחור. יש לך רכב?"
"כן, אופנוע." עניתי.
"אני לא חושב שהם יצפו שתהיה להם מלכה על אופנוע. טוב, בכל מקרה. תארזי לך כמה דברים במקרה ולא תוכלי לחזור. גם קצת אוכל, אני יודע על מה אני מדבר."
"טוב, אני אעשה את זה. ביי."
ניתקתי עוד לפני שהוא אמר עוד משהו.

תוך פחות או יותר עשר דקות הייתי כבר אחריי רוב המכשולים.
היה לי תיק קטן על הגב. טוב, תיק יחסית גדול, אפשר לייחס אותו בתור ילקוט.
בתוך התיק ארזתי בגדים להחלפה (שכללו מעיל), כל מיני מחשבים קטנים שאף אחד לא ישים לב לחסרונם (שעשויים להועיל לי בענק), ג'י פי אס, טלפון מאובטח (שגם אם ממש רוצים, אי אפשר לאתר אותו [מועיל להיות בן מלכות]), אוכל, מימייה מלאה במים קרים (שצפיתי שיתחממו בכל מקרה, לא משנה אם חורף), נעליים להחלפה, מטרייה, ואולר.
הייתי לבושה בסגנון ספורטיבי; לבשתי טייטס, חולצה פשוטה, ומעלייה קפוצ'ון. נעלתי נעליי ריצה השיער שלי היה אסוף בזנב סוס. כן, אם מישהי ממי שקורא את זה חולת קניות, היא אמורה לדעת שפשוט זרקתי על עצמי את הדברים הראשונים שמצאתי בארון.
את השער עברתי על האופנוע אחרי ששיחדתי בקלות יחסית את השומר. האמת שזה פחות שוחד, אלא פאפי פייס עצוב ומתחנן ביותר. קיוויתי שלא יפטרו אותו על זה, הוא בחור נחמד.
למזלי הייתה לי קסדה, אז הנהגים לא זיהו אותי ולא עשו תאונה אחת (או חמש) כי המלכה הצעירה שלהם רוכבת על אופנוע כבד.
האמת שהיו כמה נהגים מפגרים שהחליטו לקלל אותי ולהאשים אותי בבעיות שלהם. אם הם היו יודעים מי אני… פינטזתי כל הרכיבה שאני מורידה את הקסדה והם מגלים את מי הם מקללים.
כל הרכיבה היה עניין דיי גדול, הגעתי לבית של לאון תוך… שעתיים נסיעה, בערך. בסופה חניתי מול הבקתה העלובה למדיי (בעיקר אם משווים אותה לאחוזה שלי) העשוייה עץ, בתוך יער.
הנחתי את הקסדה על האופנוע וירדתי ממנו בקפיצה מהירה.
רצתי לדלת כאילו מישהו רודף אחריי ופתחתי אותה במהירות, מבלי להמתין הרבה.
זה היה בית שנראה ישן. ספה אדומה מאובקת ובלוייה שהייתה עשוייה כנראה מבד, שולחן וכיסאות מעץ שלא נראה מלוטש כמו שצריך, ספרייה מוצפת בספרים שהאלו אבק. אפילו אח היה שם.
לאון היה ממש מול הדלת, מול השולחן, בוחן סוג של… רובה ציד, אחד יפהפה עם קנה כסוף ובקצהו היה מחובר בברגים עץ משוייף. כל השאר היה עשויי מתכת כסופה.
הייתי קוראת לרובה יותר "שוט-גאן", אם הייתה מילה מתמצתת יותר בשפה הזאת (שפה מוגבלת).
דוד לאון קפץ ממקומו בבהלה מקול הפתיחה של הדלת, ואז הסתכל עליי. "וואו, הנימוסים שלך פשוט מדהימים."
"אני יודעת, נכון?" שאלתי בלבביות, אבל הבעת פניי הייתה ההפך הגמור מזה.
לאון התרחק מעט מקצה השולחן כשהגעתי לקצה שמולו. "עכשיו אני רוצה שתסביר לי." הטחתי את הידיים בשולחן. "מה זה 'עין הנץ'?"
"קודם כל," אמר. "מה את מתכוונת לעשות עם המידע הזה? למסור אותו למשטרה, נכון?"
"זה לא עניינך." חתמתי.
"אז אם זה לא ענייני," אמר ונשכב על הספה בחדר. "אז אני לא מתכוון לספר לך."
"היי! אתה לא יכול לעשות את זה!" צרחתי.
"למה לא?" הוא היה נינוח.
"כי אני…" מלמלתי ועיניי שוטטו סביבי, ואז ננעצו ברובה הציידים (כן, נקרא לו ככה). משכתי את הרובה ממקומו וכיוונתי אותו על לאון. "אני אירה בך."
הוא הביט בי בשלווה. "את לא יודעת לירות."
אבל אז דרכתי את הרובה בקול ברור והנחתי את ידי על ההדק, מחזיקה בו במקצוענות. "רוצה להתערב?"
"איך..?"
"שיעורי הגנה עצמית לנסיכות. כוללים נשק."
אבל עדיין ההבעה הנינוחה לא זזה מפניו. "לנה?"
"כן?"
"הרובה מרוקן מכדורים."
הרגשתי ממש מטומטמת.
קיללתי בליבי, וחיפשתי במוחי רעיון.
ואז החזקתי ברובה משני צדדיו והבטתי בלאון. "אז אני אשבור אותו."
לאון נדרך. "מה?!"
"ראית מה אני מסוגלת לעשות לחלון."
"את לא תעזי!"
"רוצה להסתכן בלאבד רובה יקר?"
"לא!!" הוא צרח וקפץ לישיבה.
אולי זה היה דיי מרושע מצידי.
אולי.
כן, אני יודעת, זה היה מאוד מרושע מצידי.
חייכתי. ״תתחיל לספר.״
״עין נץ הם חבורה של מתנקשים, בעד אי סדר, כאוס. הם פועלים במדינות שונות.״
״ולמה אף אחד לא יודע עליהם?״
״הם עובדים בקבוצות קטנות, חמישה חברים.״
״אבל עדיין.״
״טוב, זה דיי מסובך להסביר. הם באים בזמן לא צפוי וברגע לא צפוי. רוב הזמן הם לא חושפים את המעורבות שלהם, מאוד יסודיים.״
״הם מעט, אבל מה עם יורשים?״
״זאת מסורת קדומה. האבא נותן לכל ילד זכר שלו נשק, מכניס אותם לחדר אחד, ואם מישהו יוצא מהחדר בחיים – יש יורש.״
״ובנות?״
״המנהגים שלהם פרימיטיביים. הנקבות משמשות אצליהם לשני דברים – לידה, ושירות של הגברים.״
עיקמתי את אפי בסלידה. ״ומאיפה אתה יודע את זה?״
״לפחות… תני לי דבר אחד להשאיר לעצמי.״ אמר ונראה קודר במיוחד.״
בהתחלה פתחתי את הפה ברצון ללחוץ עליו כדי לגלות עוד, אבל הייתה לי הרגשה שאפילו לא איומים על הרובים יעשו את שלהם. במקום ללחוץ הוספתי לשאול. ״איפה אני יכולה למצוא אותם?״
״זה עוד מלכוד, כמעט אי אפשר.״
זקפתי גבה. ״כמעט?״
״כן, כמעט. יש אנשים שאני מכיר… שיכולים לעזור לך למצוא אותם.״
״מי?״
״טרה כיירל, טוני בלאק, אמה בראון.״
״ואיפה אני אמצא אותם?״
״הממ,״ הוא מלמל, מהסס. זה לא טוב. ״יש עוד בעיה קטנה.״
״והיא?״
״טרה, טוני, ואמה? שלושתם נמצאים עמוק עמוק בעסקי השוק השחור. ו..טוב, לא דיברתי איתם בערך חמש עשרה שנה.״
השתנקתי, כמעט זמן החיים שלי.״זה לא טוב.״
״ו… אני לא בטוח אם הם עוד בחיים.״
״אתה אפילו לא יודע איפה אני צריכה להתחיל לחפש, אה?״
״לא, אני יודע.״ מלמל. ״אבל… זה רחוק מאוד מאיתנו.״
״ובדבריך, מה זה מאוד רחוק?״
״את זוכרת את קראן?״
בשלב ההוא קיללתי.
אה, אתם בטח לא מבינים. אני אסביר.
קראן זה לא שם, זאת עיירה קטנה.
והיא רחוקה.
מאוד מאוד רחוקה.
ולמה אני מתכוונת בזה?
היא במרחק שתי ארצות ממני.
ולא שזה לא מספיק (לא, ברור שלא!), היא נמצאת בארץ שכל פינה ממנה זה שוק שחור מהלך (אלוהים, אתה שונא אותי?) והיא מוצפת בפושעים.
לארץ, בשמה הלא רשמי, נקראת בפי תושבי הארצות האחרות ״יצירת השטן״ או ״ים דם״, משפיכת הדמים שמתרחשת בה כל הזמן.
אני קוראת לה ״גן עדן מרוסק״.
וכן, אני נסיכה. לא הייתי אמורה להיות שם, ולא הייתי. אבל ראיתי דברים, שמעתי דברים, והסתפקתי בזה.
שמה הרשמי של הגיהינום החי הוא סילבירן.
טוב. בואו נחזור לשיחה.
״אוקיי, לגבי אם הם עוד חיים – יש לי פה מחשבים עם גישה למסמכי מדינה, זה לא ממש מסובך. יגלו לי גם איפה הם, אבל השאלה היא איך אני אחצה את הגבול – ״
״היי, היי, היי, היי!!״ דוד לאון צרח. ״דיי לפנטזיה! תספרי למשטרה את מה שאמרתי לך ותני להם לטפל בזה!״
״אתה יודע שהם לא יטפלו בזה.״ הבטתי בו בעיניים גדולות. ״הם אף פעם לא מטפלים בסילבירן. גם אם המלך שלהם על הכף.״
יש הסכם שבשתיקה לא לגעת בסילבירן. היא מסוכנת מידי, אנשים פוחדים מידי להיכנס אליה.
בטח שלא כדי לרדוף אחרי פושעים.
"אבל… אבל לנה. זה ממש מסוכן. ואיך את מצפה לעשות את זה לבד, בלי עזרה?"
העיניים שלי התרחבו והתעקלו לפאפי פייס. "אתה תעזור לי, נכון?"
"אבל – " הוא קטע את עצמו. "אוקיי…"
חייכתי וקפצתי, ואז חיבקתי אותו. "תודה, דוד לאון!"

"אז הם חיים…" דוד לאון מלמל וליטף את הזיפים שהתחילו לבצבץ על פניו.
שנינו הבטנו למסך המחשב שהחזקתי בידיי. מחשב נייד קטן ודק מאוד שנכנס לתיק שלי בקלות. אני מחבבת את המחשב הזה. גם את הסוללה שלו הוא משיג מהשמש. אני מאוהבת בגאון שבנה אותו.
"זה אומר שיש לי לאן ללכת." פניי אורו בחיוך.
הוא נשם עמוק. "אבל מה תעשי? אין לך נשק או אנשי קשר."
העיניים שלי שוב התרחבו והביטו בו.
הוא זקף גבה. "לא! אפילו אל תחשבי על זה! אני לא עומד לתת לך נשק!"
"לאון… בבקשה…" מלמלתי, והוא היסס אבל הניד בראשו לשלילה.
"אבא," זה היה ד פעמי, אבל המילה הזאת השפיעה עליו והניבה את התוצאות.
"אוקיי… פשוט…" הוא נהם במקום להמשיך את המשפט.
סגרתי את המחשב. "ניצחתי. שוב."

"תקחי את זה – " הוא הושיט לי אקדח. "קולט. קטן, שחור. את יכולה להסתיר אותו במגפיים פשוטות או בבגדים. שמונה כדורים במחסנית, שאר הכדורים באים בצרורות."
הוא הושיט לי שני צרורות ארוכים של כדורים כסופים.
לקחתי את הקולט, הרמתי את החולצה, וטמנתי את הקצה במכנסיים. החזרתי את החולצה למקומה.
ואז לקחתי את הצרורות (שהיו דיי כבדים) והכנסתי אותם לתיק.
"שנצא החוצה אני אלמד אותך לירות, זה לא כל כך קשה." הוא המשיך ללכת במחסן התת קרקעי מתחת לבית שלו. "אני אביא לך מיכלי דלק לאופנוע שלך. בכל מקרה, ליד הגבולות, יש את העיר טרן. במועדון 'לייט', תמצאי את אדמונד. הוא מכר וותיק שלי. תגידי לו שאת הבת שלי ואת צריכה לעבור את הגבול. הוא יטפל בשאר."
המשכתי ללכת אחריו. "יש לי שאלה."
"כן?"
"אפשר את השוט-גאן?"
הוא הסתובב בפתאומיות. "למה לעזאזל את רוצה את הרובה צלפים?"
"כי…" לא יודעת, כי כשהבטתי בו לראשונה הבנתי שהרובה הזה הוא הרובה שאני רוצה לפצפץ בעזרתו את הראש למי שרצח את ההורים שלי? "הוא גורם לי להרגיש בטוחה. זה הכל."
הוא נאנח. "לנה – "
"יש לך המון על מה לפצות אותי. בחייך, בבקשה."
הוא עיקם את פרצופו.
"רמינגטון 870." הוא טען את המחסנית של הרובה. אז הוא השליך לי אותו, תפסתי אותו ביד בטוחה.
"רק אל תסתובבי איתו בפומבי, הוא ילחיץ אנשים."
חייכתי והוא הביא לי שתיי צרורות נוספים בשביל הרובה צלפים. גם אותם טמנתי בתיק.
גוללתי בראשי שזה טוב מאוד שהוא צייד.
"אה, וכסף?" שאל אותי.
"יש לי… דיי הרבה." מלמלתי. לא הוספתי שאמא שמרה לי באופנוע חבילה של מיליון בפתח מוסתר. כן, מיליון בכסף.
"קחי עוד קצת." הוא זרק לי חבילה גדולה של כסף בשקית פלסטיק.
הייתי מהמרת על… "חמישים אלף." אמרתי בקול בטוח.
הוא הנהן.

יצאנו החוצה, היה ריח טוב של יער בחוץ. מעל לעצים הבחנתי בקצוות של השמש בשקיעה.
"אל תבוא איתי." אמרתי לו.
"אני מלמד אותך לירות." אמר כשסחב שני רובים. אחד רובה צלפים כמו האחד שהחזקתי בעצמי, והשני… אקדח כסוף. לא קולט, אבל כנראה שהמנגנון שלו פעל על אותו עיקרון. "אחרי זה נתווכח אם אני אבוא או לא."
הוא עזר לי להוציא את מושב האופנוע מהמקום ולחשוף מקום אחסון. הוא הכניס קודם שני מיכליי דלק צהובים וגדולים. אחרי זה הכניס את התיק שלי בעדינות. ובסופו של דבר שם את הרובה צלפים. ואז סגר את מושב האופנוע.
ואז הסתובב כשביקשתי ממנו והכנסתי את הכסף לכיס הסודי שמלפנים.
"בואי. אני אלמד אותך לירות. יש עצים שהשתמשתי בהם שנים בשביל ירייה, גם שאני סתם עצבני, או שאני בוחן רובה חדש."
התנערתי מהקסם של השקיעה ונתתי ללאון למשוך אותי.
הוא משך אותי למקום מאחור לבקתה שלו, ואז הבנתי שאפשר להבין שהוא השתמש בעצים לכמה שנים טובות של בחינת אקדחים. העצים היו מוצפים בשקעים שניצנצו מהם כדורי ברזל כסוף.
"תראי," הוא כיוון את האקדח הקטן לעץ, לחץ על הנצרה, והדגים לי איך יורים.
הבטתי בו בריכוז, אבל ביקשתי שיעשה את זה שוב. הוא חזר על התהליך.
לקחתי את האקדח בידיים רועדות. הוא היה דיי גדול לידי.
"אל תדאגי, הקולט קטן יותר. מתאים למידות שלך." אמר לאון. הוא תפס בידי ולימד אותי איך לאחוז באקדח כמו שצריך.
לחצתי על האקדח, ויריתי. קול הירייה הלחיץ אותי, וקפצתי, ולא פגעתי בדיוק איפה שרציתי לפגוע, אבל הייתי דיי בסדר.
לאון מלמל. "תמשיכי."
יריתי שוב, וכשסימן לי יריתי שוב. לאט לאט העמידה שלי הפכה בטוחה, ובדיוק בכדור האחרון של המחסנית פגעתי בדיוק איפה שרציתי לפגוע – בלב העץ.
חייכתי בניצחון. לאון נשאר חמור סבר, לקח את הרובה מידי, והדגים לי עם רובה הציידים איך הוא פוגע במרכז העץ – איפה שפגעתי – ודוחק את הכדור שלי פנימה.
הפעם משכתי ממנו את הרובה בכעס חזרתי בדיוק אחרי ההוראות שלו, הנחתי את הרובה על הכתף שלי. הפגיעה הראשונה הייתה פספוס, גם השנייה, וגם השלישית, אבל את שאר המחסנית רוקנתי על מרכז העץ, ודחקתי את הכדור שלו רחוק מאוד מהעין.
זרקתי לו את הרובה המרוקן מכדורים. "אתה לא בא."
"למה לא?" הוא שאל ותפס את הרובה.
"כי יצטרכו לשים שליט מחליף בזמן שאני אעלם. אם תיעלם הם יחשדו שחטפת אותי והרגת את ההורים שלי."
"ולמה שאני אהיה השליט המחליף שלך?"
"הבחירה היא בינך לבין השופט שהכתיר אותי. אני לא רוצה שהוא יהיה במקומי, לא סומכת עליו." אמרתי לו. "ואתה מרגיש חייב לי, ובצד. אז אתה לא תבגוד בי."
נראה שלאון ויתר לי הרבה באותו היום, כי הוא נאנח והנהן.
לא הרבה זמן אחרי זה זינקתי על המושב של האופנוע ונפרדתי מלאון.
ואז יצאתי לדרך.