הטרטרוס – סיפורו של ניאו (8)

"איה…" מלמלתי בשקט כאשר בן אפולו בשם לוקאס, מרח נוזל על הכוויות שנוצרו ממטח האש של המינוטאור המכני. החומר הזה צרב בעורי, והזכיר לי מעט את הרגע בו השור פגע בי עם כל חום גופו, הרגשתי כמו טוסט ברגע שפגע בי. עורי מעקצץ כאשר בא למגע לנוזל, רציתי לצרוח אבל התאפקתי.
"רק תישאר ככה למשך יומיים ותהיה בסדר גמור," אמר לי לוקאס בקול סמכותי וחייך חיוך שהיה מסנוור את האל אפולו בכבודו ובעצמו וגורם לו לגאווה. עיניו הירוקות-חומות בהקו כאשר הרים מבטו. הוא הסיט את שיערו הבלונדיני המושלם מעיניו בשוויצריות גמורה.
"אז לא אוכל להילחם?" שאלתי, כל כך רציתי לעזור להם.
"אני חושב שלא, ניאו. מצטער." הבעת פניו התעצבה מעט, אך ראיתי ניצוץ הקלה בעיניו. החצוי הזה הרתיח אותי. שאפתי אוויר בחדות. אני חייב לעזור להם להילחם, אני חייב לעזור להגן על המחנה.
"אין איזשהי דרך שבה אוכל לעזור?" שאלתי, נואש לעזור. דבר שהיה מוזר לבן האדס.
לוקאס צחק,"לא. אלא אם כן אתה יודע רפואה, חוץ מלזמן זומבים."
גלגלתי את עיניי. הוא כזה שחצן. לבסוף קמתי בעדינות בעודי הודף את הנסיונות של לוקאס לעזור לי. התרחקתי ממרפאת השדה בצעדי ריצה כאשר ידי הימנית אוחזת בידי השמאלית אשר נכוותה יותר מכל שאר חלקי גופי. עיניי ננעצו במלחמה אשר התחוללה במחנה, הן הפכו עצובות, כל כך הרבה חצויים נראו כעומדים מול המוות. מאז שהמלחמה במחנה החלה, הרגשתי ששני חצויים איבדו את חייהם – אני מסוגל להרגיש כאשר חצוי מת ומגיע לשאול, בו יישפט ויראו לאן הגיע.
ידי הימנית עזבה את השמאלית ותפסה במהירות את הפגיון מברזל סטיגאי שלי. הפגיון בהק בזוהר אפל, מחכה לשסף מפלצות ולהחזיר אותן חזרה לטרטרוס. ברזל סטיגאי יכול לשאוב את נשמתו של כל יצור בעל נשמה, הוא עמד בזרמו של נהר הסטיקס אשר נמצא בשאול. כאשר הפגיון לוקח נשמה, הוא נשאר כלוא בתוכו, עד אשר ישברו את הפגיון.
במרחק ראיתי את הנערה בעלת העיניים האפורות ומגן הינשוף, נלחמת לבדה מול כימרה. מגנה החל להישרף ממטחי האש אשר המטירה עליה הכימרה מראש האריה שלה. לכימרה היה גוף עז וזנב נחש אשר הצליף בשיניו בניסיון לתקוף את החצויה, מתיז ארס לכל עבר. הנערה חמקה בקלילות ובעזרת חרבה חתכה את ראשו של הנחש. הנחתי שהיא מסתדרת מצוין בלעדיי.
ראיתי מספר סאטירים הנלחמים באלות עץ מול קיקלופ גדול בעל עין חומה וגדולה, גובהו היה בגובה של מעל 5 מטר. הסאטירים נגנו בחליליהם מנגינה קופצנית אשר הצמיחה שורשים סביב רגליו של הקיקלופ הזועם, הוא כמעט פגע באחד הסאטירים כאשר הרים את גרזנו – שבערך בגובה שלי – הסאטיר צווח. במהרה הקיקלופ השתחרר מהשורשים וכמעט תפס סאטיר.
הגיע הזמן שאעשה משהו, חשבתי לעצמי והסתערתי על הקיקלופ, משהו שהיה נשמע בערך כמו:"אהה!" אך היה קשה לשמוע את עצמי בגלל כל היללות והצרחות שנשמעו בזירת הקרב. הקיקלופ הענק הסתובב לעברי, שואג בקול זועם. הרמתי את פגיוני ונעצתי ברגלו העצומה, מטפס עליו ושולף את הפגיון בחזרה. הקיקלופ פלט יללה, וניסה לתפוס אותי, אך הייתי זריז ממנו. במהירות טיפסתי על גופו, מתחמק מכל ניסיונותיו הכושלים לתפוס אותי.
הגעתי לראשו תוך רגעים ספורים, מוסתר משדה ראייתו. הקיקלופ חובט באוויר בחוסר אונים, ולבסוף נעצתי עמוק את הפגיון בעינו. הקיקלופ התפוגג במהירות לאבק אדום, כצבע גופו. קפצתי מעליו ונחתתי בקלילות על האדמה.
הבטתי לעבר היער, נדמה כאילו קורא לי לבוא, ממגנט אותי. רגליי החלו לנוע בשיא המהירות לשם, אך מוחי פקד עליהן לחזור לקרב. הן לא נענו אליו, כאילו מרדו בו. רצתי בשיא המהירות על פני קרבות אשר נראו אבודים. אך רגליי לא הפסיקו. כמעט התחלתי לצרוח עליהן להפסיק.
נבלעתי ביער, מהר על פניי כל העצים אשר הטילו צללים על האדמה. דיארדות לא נראו ביער, הנחתי שכולן נלחמו ועזרו.
"תפסיקו!" צרחתי על רגליי בקול נואש, אך הן לא הפסיקו עד שהגענו לנחל אשר חצה את הגבול במשחקי 'תפוס את הדגל' במחנה. כמעט נפלתי לתוך המים הגועשים, אך רגליי עצרו רגע לפני זה. הרגשה לא נעימה החלה להתמלאות בגופי, כלחישות נחש ערמומיות.
הסתובבתי לאחור, מפנה את גבי לכיון הנהר הסוער. נשמתי נעתקה, היא לא אמורה להיות פה. הבטתי במומיה לבושת שמלת בוטיק מיושנת, על צווארה נחו המון שרשראות צבעוניות. המומיה הביטה בי בעיניים חלולות, והתיישבה על סלע העמד קרוב אליה.
"האורקל?" שאלתי בחשש.