הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (6)

זה היה די צפוי. הרי ברור שהיא בת אפרודיטה לפי איך שהיא נראתה. אך היא התנהגה שונה מכל בת אפרודיטה שאי פעם פגשתי, למרות שהחלפנו רק משפט אחד או שניים, אני מרגיש שאני מכיר אותה המון זמן, כאילו שאני יודע עליה הכל. אולי ההשערות שלי לא נכונות, אני לא באמת מכיר אותה שנים. אני אצטרך לגלות בהמשך.
אחרי כמה דקות שלא אמרנו שום דבר זה לזו, היא שברה את הקרח ראשונה.
"ומי אתה?" מלמלה ומבטה נעוץ בשלי.
המהמתי מעט, אני חייב לגלות לה את זהותי האמתית, לא? בככל מקרה לא אוכל להסתיר אותו לזמן רב, אחרי זמן מה כבר אי אפשר להסתיר שאתה בן האדס, יש מעטים מאיתנו.
"אני.." לחשתי, עיניי הביטו בסקרנות בעיניה המוזרות, לא יכולתי לראות מה היה בהן כל כך מוזר, אבל הדרך שבה הן הסתכלו עליי, הדרך שבה הן נצצו בחושך…
"ניאו ארגוס, בן האדס." אמרתי באדישות, וחיפשתי אחר הפגיון השחור שתמיד היה נמצא בחגורתי, למקרה ביטחון.
היא הנהנה ולא נראתה מופתעת. כנראה רואים שאני בן האדס, אולי ראתה אותי 'נודד' מהמחנה למקומות אחרים, או שהיא סתם מנסה להחביא את רגשותיה – כמוני.
"אז.." לחשה ומבטה עדיין נעוץ בי,"מה אתה עשית שם? עם כלב השאול הזה.."
עיניי נפערו מעט, אפילו שידעתי שהיא יודעת. כי היא ראתה זאת בעצמה, וראיתי אותה.
בזמן שחשבתי על תשובה טובה לענות לה למה הגנבתי כלב שאול שיכול לרצוח חצויים למחנה, שמענו רשרוש מבין השיחים. אם אנחנו בתוך המחנה, זה כנראה חצוי, או סתם הרוח העזה של הלילה. התעלמנו.
"ומה את עשית מחוץ לביתן שלך, בת אפרודיטה?" עניתי לה לשאלה, בשאלה. היא נראתה מעט פגועה כאשר אמרתי 'בת אפרודיטה', האם מתעבת את אימה כמו שאני מתעב את אבי?
"אני שאלתי קודם!" צעקה לי בקול ילדותי, וחייכה חיוך שובב.
נאנחתי. היא הזכירה לי את חברתי בקול הזה. היא תמיד הייתה ילדותית, וקופצנית כזו. ג'ייד לא כזאת, אך משהו בקולה הזכיר לי אותה.
"זה לא עניינך." התחמקתי ממנה, וסובבתי את גבי לעברה. מביט מבין העצים בים הנוצץ בתזוזות רכות.
שמעתי את ג'ייד שואפת אוויר בחדות, אני כנראה מעצבן אותה. גיחכתי.
היא מלמלה משהו לא ברור, ויד נחה על כתפי. בהתחלה חשבתי שזו היא, אך כאשר הסתובבתי כדי לשאול אותה מה היא רוצה, חרמשי הארוך שנתלה על גבי הרגיש כאילו שוקל פי חמש יותר ממה שהוא בדרך כלל.
אמפוזה.
גופה היה מושלם, חוץ מרגלי החמור האפורות, ועיניה האדומות. היא לבשה בגדי מעודדת שחורים, וציפרוניה הארוכות שלופות, חדות כמו להב סכין. היא הייתה חיוורת כמו דף נייר חדש, השלמות הייתה מחרידה.
אבל איך? אנחנו בתוך המחנה. כיצד היא עברה את שדה המגן?
"איך..?" גמגמה ג'ייד בפחד, אך למרות הבלבול, הוציאה היא חרב שבהקה באור הלבן של הירח, שלא התאימה כלל וכלל למראה החיצוני.
האמפוזה לחששה כמו נחש, עיניה האדומות נצצו באור מרושע. "בן האדס, החטיף האהוב עליי."
"תעזבי אותו," אמרה ג'ייד בקול מאיים, היא כיוונה את חרבה אל כיוון המפלצת, מבטה היה רציני.
האמפוזה רטנה, היא סובבה את ראשה אל ג'ייד, "בת אפרודיטה מטופשת, אין בך כל איום. לכי תאפרי את עצמך או משהו בסגנון. אולי אצטרף אלייך לאחר הנשנוש שלי!"
בתנועה אחת חדה, שלפתי את הפגיון שלי, ותקעתי אותו בגולגולתה. פיה של ג'ייד נפער בתדהמה.
"יפה שיחקת, בן האדס." חיקתה ג'ייד את האמפוזה, וגיחכה. הרשתי לעצמי לחייך חיוך קטנטן.
האמפוזה נאנקה בכאב, נפלה ארצה על הרצפה וגררה את עצמה אל עבר רגלי, מוכנה לנשוך.
ג'ייד מיהרה אל המקום, בדיוק שנייה לפני שהטפרים החדים של האמפוזה נגעו ברגלי.
"האם אוכל לקבל את המכה האחרונה?" ג'ייד אמרה בחיוך משועשע והרימה את חרבה.
"אני מתעקש," אמרתי בקול אדיש, ומעט משועשע – כמו חיוכך.
ג'ייד הניפה את חרבה, ותקעה אותה בגבה. האמפוזה יללה, קולה המיוסר דקר את אוזניי בכאב, היא התפוררה לאבק, שנישא ברוח הרחק משם.
"יפה שיחקת, בת אפרודיטה." גיחכתי והחזרתי את הפגיון למקומו. אך ידי עדיין עליו, אני חייב להיות מוכן לכל דבר.
"למרות שאני התרשמתי טיפה…" היא אמרה עם חיוך על פניה, בוחנת את השתקפותה בחרב. "אני עדיין צריכה תשובה, מה עשית שם עם כלב שאול."
גירדתי בעורפי, היססתי. "אני לא יכול לומר."
"טוב." אמרה ג'ייד, מושכת בכתפיה. "אז אני אספר לכירון."
המילה היחידה שעברה בראשי היא: מלשנית.
"כמובן שאני לא עושה את זה בשביל הכיף, אני לא רעה," היא הוסיפה וצעדה צעדים ספורים אל כיווני. "אני פשוט עושה מה שטוב בשביל המחנה, ואם כירון אמר שלא מכניסים כלבי שאול. אז לא מכניסים כלבי שאול." היא הסתכלה ישירות אל תוך עיניי וחייכה שוב פעם את החיוך השובבי הזה. "כמובן שזה יהיה גם כיף לשמוע את כירון צועק עליך."
לא יכולתי לא למנוע מלהריח אותה, היה לה ריח של לימון טרי מהעץ ופרחי יסמין. כמעט הסתחררתי מהריח.
"אם אני אומר לך, את לא אומרת כלום?" ג'ייד חייכה בניצחון, והנהנה.
"תשבעי בנהר סטיקס," אמרתי לה במבט בוחן.
ג'ייד גלגלה עיניים. "אתה יכול לסמוך עליי. נשבעת בנהר סטיקס. הנה, מרוצה? עכשיו תגיד."
"הבאתי את כלב השאול.." מלמלתי וניסיתי לחשוב על תשובה טובה,"כי.. בעזרת הכלב הזה, אני אוכל לגלות משהו על העבר שלי, שאני בקושי יודע עליו משהו. ואם אני יכול לשלוט בכלב השאול, הוא יכול לעזור לנו במלחמות ובהתקפות על המחנה."
היא המהמה,"אני לא חושבת שזו סיבה מספיק טובה."
נשארתי אדיש,"ביקשת סיבה. לא אמרתי שהיא מספיק טובה כדי לעבור את 'גלאי הסיבות' שלך."
היא צחקקה בשעשוע, ושיחקה עם אצבעה.
"ומה איתך?" ירקתי לה בפנים,"מה את עושה פה?"
היא דילגה בקלילות רבה יחסית, שהייתי מצפה מבנות ארס, לעבר סלע שנח ליד עץ גדול לידנו.
"אני.." לחשה בזמן שקפצה חזרה לאדמה,"באתי לפה, בשביל להירגע."
גלגלתי את עיניי. ושלי זאת לא סיבה טובה?
"ושלך סיבה מעולה?" שאלתי בעוקצנות ועיניי חדרו לעיניה.
היא הנהנה בסרקסטיות, והחלה לחזור לעבר החוף בריצה קלה,"אתה בא?"
לפתע, נזכרתי בכלב השאול.
'אתה עדיין שם?' שידרתי לעברו. אין מענה.
'הלו?' שידרתי לאחר כמה שניות בזמן שרצתי אחרי ג'ייד.
אין מענה.
'פלוטו!' שמעתי את קולו של כלב השאול, הוא נשמע מנומנם – כנראה נרדם. פלוטו? האם זה לא שמו של האדס במיתולוגיה הרומית?
'מה פלוטו?' שאלתי אותו וכבר ראיתי את שפת החוף הצחורה שהחלה להפוך לכתומה. השחר.
ג'ייד גם העיפה מבט אל השמש העולה, והחלה להאיץ. לי כמובן היה קצת יותר קשה, מעולם לא הצטיינתי בריצה מהירה למרחקים ארוכים.
'כלום.. כלום..' מלמל כלב השאול לאחר שניות ארוכות.
'איפה אתה?' שאלתי אותו כבר בפעם השנייה. הוא לא ענה.
"נו בוא כבר!" שמעתי את ג'ייד צועקת ממרחק, קולה נשמע מעומם בגלל הרוח החזקה מכיוון הים שנשבה באוזניי ביללות רמות. ניסיתי להאיץ, אך לא הצלחתי. הגעתי לשיא היכולת שלי.
כבר ראיתי את המחנה, הוא היה יחסית קרוב. רק עוד בערך שלוש דקות ואני שם.. שמעתי יללות רמות, לא כמו של הרוח. יללות מלאות כעס, יללות מעוותות.. ולא אנושיות.