הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (5)

פקחתי את עיניי, בודק שאף אחד אינו בשטח. כמובן שאין אף אחד בשטח, אני הרי בביתן האדס. רוב החדר היה שחור, פה ושם כמה כתובות שבני האדס אחרים כתבו. מעולם לא חיבבתי את הביתן הזה, אומנם ניסו לגרום לי – כנראה – להרגיש בבית, אבל הבית שלי לא היה המקום החביב עליי במיוחד.
אהבתי במיוחד להסתובב בטירה של אבי, איפה שהוא ופרספונה גרו. אבל אני כמעט בטוח ששהותי שם לא שימחה את אבי, ההפך הוא הנכון. אני חושב שנוכחותי שם רק העיקה עליו. הטירה הייתה שחורה גם כמו הביתן שלי, אבל ברור שלא היה גדול כמו הטירה. הצבע השחור, סגר עליי, כאילו הקירות המחוספסים הללו עומדים למחוץ אותי מכל הכיוונים.
נשמתי נשימה רועדת. הכל בסדר, אני סתם מגזים, חשבתי לעצמי.
על הקירות היו לפידים שהאירו את הביתן שלי, עוד מיטה אחת ריקה נחה בצד החדר, כאילו יש עוד בן האדס שאמור לישון בה. לא שאני יודע, כמובן.
קמתי מהמיטה בשקט, מנסה להוציא כמה שפחות צלילים. חולצת הטריקו הכתומה של מחנה החצויים, שמצאתי זרוקה על המיטה מקודם, הייתה על גופי, ומכנס ג'ינס משופשף לרגליי.
הסתכלתי מעבר לחלון. בחוץ הכל היה חשוך, כנראה שישנתי רק שעה, אולי אפילו פחות. וזה לוקח אותי לתוכנית ב'. פסעתי בחדר עד שהגעתי לדלת הגדולה והשחורה מלאת ציורי גולגלות וכתובות מטושטשות כמו על הקירות. פתחתי אותה בחריקה קלה ובדקתי שאין אף אחד בחוץ. שרר שקט.
יצאתי מהביתן שלי, המקום נדם לחלוטין. היה אפשר לשמוע את הצרצרים מרחוק אבל לא יותר, האורות בביתנים האחרים היו כבויים. יום למחרת כולם היו כבר צריכים לקום מוקדם לפעילויות והמטלות של הבוקר. למרות שהיה שקט כמעט לגמרי, הלכתי בכל זאת בצעדים קטנים, חוצה את שדות התות, עוקף את קיר טיפוס הלבה, מתגנב בשקט ליד האורווה (במקרה ומישהו שם) אל עבר ים לונג-איילנד שעבר ליד המחנה.
'אתה יכול לעשות את זה,' חשבתי בעצבנות 'נכשלת רק פעם אחת, זה לא אומר שזה יקרה לך הפעם. אתה טוב בזה,' חשבתי ואז הוספתי, 'אין לי ממה לדאוג.' כי הבנתי שדיברתי אל עצמי מקודם בגוף שני, וזה היה די מוזר. עצמתי את העיניים, והתרכזתי בתחושה הזאת, כאילו אני ערפל בחושך, נעלם על פני האדמה. היה לי קל לדמיין את התחושה הזאת, אפילו לקח לי שתי שניות יותר מבדרך כלל. אבל אז נהפכתי לצל בלילה, ונעלמתי – התחלתי את מסע הצללים שלי אל השאול.

מסע צללים זה דבר מסובך וקשה, צריך ממש להתאמץ כדי להצליח וזה לוקח המון אנרגיה. וחוץ מלהגיע אל היעד שאתה רוצה תוך מספר שניות, הוא לרוב עושה רק כאב ראש גדול.
לא התלהבתי להשתמש בשיטה הזאת, אבל בכל זאת השתמשתי בה כמעט כל הזמן. זו הייתה הדרך שלי להגיע ממקום למקום, העדפתי מסע צללים מאשר לקחת מונית, או אוטובוס מלא אנשים… ומפלצות.
השאול האפל נגלה לפניי. שדות האליסיום נראו ממרחק, הם היו כל מה שחצוי או גיבור חלם עליו. גן עדן קטן עם שמיים כחולים להפליא, מזג אוויר מושלם, דשא ירוק ואגם יפהפה. בזמן שטיילתי בין הרוחות באספודל, היה נראה כאילו לשדה אין סוף, אבל מכיוון שלא עונשתי לחיות בשדות אספודל, היה לי את היכולת לצאת משם. כל הרוחות נראו משועממות, אין בהם כל מטרה להבחין בי, או להסתכל עליי. עברתי בצעדים איטיים את אספודל, ולפתע רוח מסוימת הבחינה בי, היא נחרה בבוז.
"יופי. עוד בן האדס."
נשמתי עמוק וניסיתי להתעלם, הרוחות הללו כאלה מעצבנות. אם אתם מתים – תמותו.
"עוד בן האדס שמתעלם ממתים." תיקן את עצמו, אפילו לא טרחתי להעיף בו מבט, זה חסר טעם. הם כל כך נואשים לעשות משהו, שהם נדבקים לכל אחד ואחת שעובר.
המשכתי ללכת ברוגע, בביטחון, בדרך לטירה העצומה של אבי.
עברתי את אספודל, וסבלתי בשקט את המלמולים של המת. הרי למה לטרוח? הוא מת. אין לו מה לעשות עם זה. הסתיים לו הזמן בחיים. והעונש על זה שעשה מעשים טובים וגם רעים, הוא לחיות בשעמום באספודל.
שמעתי ממרחק צחקוקים מכיוון שדות האליסיום, כמובן שכך יהיה. הרי לשם מגיעים כל האנשים ההגונים, שהראו גבורה וצדק. גם קרוביו האנושיים של זאוס מגיעים לשם.
בהמשך ראיתי את נהר סטיקס, השחור כזפת, שואב הנשמות הקדום, שכל הזיכרונות, החלומות שהתנפצו מגיעים לשם. רעדתי לזיכרון חברתי הטובה ביותר הקופצת אל נהר סטיקס. היא לא חזרה. אני זוכר את צרחותיה האיומות, את הניסיון הנואש שלי לעזור לה. אך שום דבר לא עבד.
היא רק ניסתה לעזור, להיות כמעט בלתי מנוצחת, כדי לעזור לאלים שכמעט נכחדו בידי גאיה.
שקעתי במחשבות העצובות האלו, נזכרתי בצרחות שלה, הבטחתי לה שלא אוציא אותה מהנהר, שזה יהרוס הכל, הבטחתי לעצמי שלא אתערב, אבל זה היה טיפשי מצידי, היא…
"ניאו! אחי!" פתאום צרח קול צפצפני ומוכר.
הסתובבתי, זה היה אסטיו. הוא רץ לעברי (עד כמה שרוח יכולה בלי רגליים) בשיא ההתלהבות. חייכתי אליו חיוך קלוש. "מה קורה?" אסטיו הרים את ידו לכיף, אך ידו עברה דרך ראשי, בצמרמורת לא נעימה. הוא החזיר את ידו במבוכה ונאנח בעצבנות. "אוח! אני כל הזמן שוכח את הקטע הזה שאני לא יכול לתת כיפים! זה פשוט הורס אותי, אחי!" ניאו ניער את עצמו מהתחושה הלא נעימה. הוא הרגיש כאילו הוא חייב לעשות מקלחת. אבל הוא ניסה להמשיך כאילו זה לא הפריע לו.
אסטיו לבש אדום וכובע שחור של ניו-יורק נטוי על ראשו. הוא לבש שרשראות דמויות זהב ענקיות ומשקפי שמש שלא כל כך ברור איך הוא ראה דרכם, עם כל הערפל והחשכה שגם ככה שררה בשאול. זה לא היה מראה מגניב, זה היה יותר בכיוון של מבדח ומביך, כי מראהו היה מאומץ מידי. כך תמיד התלבש.
"אני בטוח שבעוד מאה שנים העונש שלך ייגמר," הבטחתי לו. אסטיו היה חצוי שנשלח אל שדה העונשים, הוא סירב להגיד לי למה, אבל העונש שלו היה שאסור לו לגעת באיש או לעשות משהו 'מגניב'. אני חושד שזה בגלל התחכמויות שלו לכל אחד, כנראה התחכם לאחד האלים.
אבל אם זה מה שמאמלל אותו… מי אני שאשפוט.
אסטיו נאנח, "כן טוב.." הוא החזיר אל פרצופו המטופש חיוך רחב. "אז מה קורה, בן האדס?! מה מביא אותך בחזרה לשאול המדכדך הזה?"
"אני מחפש כלב שאול," אמרתי והסתכלתי לצדדים, "ראית אחד?"
אסטיו צחק, "אתה צוחק עליי? יש פה איזה חמשת אלפים כלבי שאול! אם לא יותר. אתה יכול להיות קצת יותר ספציפי?"
אני היססתי, הוא נראה ככל כל כלב שאול שראיתי בחיי. "אממ…"
'אני כאן,' אמר לפתע קול במוחי. הסתובבתי, על שפת נהר הסטיקס שכב לו כלב השאול. הוא נראה משועמם. 'חיפשת אותי?'
'כן,' שידרתי לו בחזרה, 'אני צריך להחזיר אותך למחנה.' כלב השאול נאנח, מה שהיה נשמע יותר כמו יללה,
'אני חייב? יש שם מלא אור יום'.
הנהנתי. 'זה בסדר, כרגע יש חושך בחוץ. אני ממש צריך אותך, תבוא?' גם אם הוא יסרב, לא היה לו מבחינתי הרבה אפשרויות. או שהוא בא או… שהוא בא.
הוא קם משפת הנהר, והתקדם לעברי בצעדים גדולים.
"אז.." מלמל אסטיו,"זה הכלב שחיפשת?" הוא העיף מבט אל כלב השאול שעמד לידי ברוגע.
הנהנתי, ועליתי על כלב השאול בקפיצה קטנה, למרות שגובהו הוא 3 מטרים.
"להתראות, אסטיו!" צעקתי לעברו בזמן שהתרכזתי במחנה החצויים, בזמן שעיניי סגורות.
"ביי, אחי! נדבר, כן?" שאל, הנהנתי שוב, ועברתי במסע צללים אל מחנה החצויים עם כלב השאול, בכאב ראש קל. חשבתי ששמעתי את אסטיו מנסה לומר לי דבר מה, אך כבר לא שמעתי.

היה די קשה להבחין בכלב השאול באור היום, אך בלילה הוא היה נראה כמו צל העובר בין העצים, גם אם פה ושם היו כמה חצויים ערים לא היו מבחינים בכלב השאול. אולי בחולצתי הכתומה – כן, אך לא בכלב השאול.
אחזתי בפרוותו השחורה של כלב השאול, לבדוק שהוא עדיין לידי. "בוא," לחשתי לו. "אני אראה לך איפה תהיה בזמן הקרוב". הובלתי אותו דרך הביתנים בשקט, והאורווה, אל הים הפתוח של לונג איילנד. עצרנו על החוף. לכמה שניות פשוט עמדתי שם בשקט ונתתי לרוח המלוחה ללטף את פניי. המים היו שחורים בלילה, והכוכבים הנוצצים השתקפו בו ויצרו שרשראות יהלומים במים.
"כאן אתה תהיה לזמן מה," אמרתי לו בקול רם והבטתי על הכתם הענקי בחושך שהיה כלב השאול. "זה לא הרבה זמן, אבל אם מפריע לך בבוקר כשיהיה אור, תתחבא ביער, יהיה לך שם מספיק חושך. תשתדל שחצויים אחרים לא יראו אותך."
כלב השאול נחר, או לפחות כך זה היה נשמע. 'אני חייב להיות דווקא כאן?' הוא שאל, ועצבנות נשמעה בקולו.
"כן," עניתי לו. "אבל אל תדאג, אני מבטיח שאני אפצה אותך אחרי שתעזור לי." שמעתי אותו מלמל משהו ברוגז, אבל לא ממש הבנתי את זה. הוא כנראה חושב שאני אנוכי.
אני לא מופתע, זה מה שכולם חושבים.
לפתע שמעתי קול רשרושים, הסתובבתי בבהלה, צל של בן אדם נגלה על החוף. עינינו נפגשו בחשכה, והבן אדם נבהל ורץ אל תוך הצללים.
הוא גילה אותנו.
'חכה כאן,' שידרתי לכלב שאול במהירות, 'אני עוד מעט חוזר.' רצתי מהר ככל האפשר אל החצוי. הוא רץ מהר, בקושי השגתי אותו. פחדתי שמי שזה לא יהיה, ילשין עליי ויגלה שהגנבתי לכאן חזרה את הכלב שאול. אסור שזה יקרה.
רצתי בשיא המהירות, מנסה לעקוף את הצללית הזריזה. פנינו לעבר היער, שבו הכל היה חשוך וסבוך. היה קשה לראות וכמעט ואיבדתי את הדמות. הוא היה נראה דקיק, אך הוא היה מהיר להפליא, הוא זגזג בין העצים במהירות רבה, לא יכולתי להתחרות בו.
"חכה!" צרחתי בהתנשפויות כבדות. "אני – אני רק רוצה לדבר!"
הדמות נעצרה. הלכתי במהירות לעברה, מתנשם בכבדות מהריצה הארוכה.
שיערי השחור התמזג עם הזיעה וראשי נהיה לח.
הדמות הסתובבה לעברי. עכשיו, כשעמדתי מעט יותר קרוב, גיליתי שזו בת. ולא סתם בת, יופייה היה יוצא מן הכלל למרות לבושה הפשוט, ריסיה היו ארוכים ועבים במידה מוזרה (אבל יפה) שהדגישה את עיניה שנצצו בחושך, כאילו הן סוקרות אותי, זה די הלחיץ אותי למען האמת, אך הסתרתי את זה. היו לה עצמות לחיים גבוהות, שיערה החום התנופף ברוח הקלה. לכמה דקות פשוט בהינו אחד בשני, התנשמנו והתנשפנו מהריצה. לא ידעתי מה לומר.
"מי את?" לבסוף שאלתי.
"ג'ייד," היא אמרה לאחר שניות ארוכות, "ג'ייד אוולין. בת אפרודיטה."