הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (4)

"מה הולך כאן?!" שמעתי צווחה רמה מאחורי החצויים.
זה היה דיוניסוס, הוא פילס את דרכו אלינו כשפחית דיאט קולה בידו. הוא היה כמו תמיד, נמוך עם שיער מתולתל ועוד חולצת הוואי מקושקשת ומחרידה. שנאתי את החולצות שלו. הם תמיד עשו לי כאב ראש והוציאו אותי מריכוז. הסטתי את מבטי מחולצתו והתקדמתי אל פניו השמנמנות, גם הם עשו לי כאב ראש. בעצם, כל דיוניסוס עצמו הוא כאב ראש אחד גדול.
"מר ד'.." ניסה גרובר לומר שהחל להבין מה קורה פה, אך הוא עצר אותו.
"שקט קרוטר." אמר לגרובר, וכמו תמיד, טעה בשמו, כמו שטעה בשמי, ובשם של קליאו, ובשמו של קיירו.. והרשימה עוד ארוכה.
גרובר צעד לאחור.
"מר ד'." שמעתי את קליאו, אותה הוא לא עצר, הוא גם לא נראה ממש מעוניין, הוא שתה את הדיאט קולה בשקיקה. קליאו המשיכה לדבר, מנסה להראות כאילו לא אכפת לה מחוסר תשומת הלב שלו.
אני ידעתי שקשה לה. היא התקשתה כאשר לא הקשיבו לה, או לא התייחסו אליה.
בכל בנאדם בסופו של דבר יש חסרונות, אני מניח.
"אנחנו היינו צריכים להכניס לכאן את הכלב שאול," אמרה קליאו בקול רגוע להפליא. "הוא יעזור לניאו ואם רק תוכל -"
"אני לא יכול קריאו!" צרח דיוניסוס בזעם. קליאו קפצה אגרופים וניסתה להתעלם. "יש לנו במחנה כמה כללים ברורים. האם זה לא ברור שלא מכניסים יצורים בגודל שיכול למעוך ביתן שלם?! עברנו על הסעיף הזה לפחות שלוש פעמים, את יודעת!"
היא נאנחה, ונתנה לי מכה קטנה בכתף. סימן שאין לה יותר רעיונות נגדו. בדרך כלל יש לה יותר רעיונות, גם אם אחדים מהם טיפשיים.
מאז ומתמיד ניסתה להוכיח את עצמה כבת אתנה טובה, אך היא תמיד הרגישה דחוקה לפינה. היא הייתה הצעירה מכל החניכים בביתן ומעולם לא העריכו את רעיונותיה וחכמתה. כנראה שאחרי שלוש פעמים כשרעיון שלך מתפוצץ או הורס חצי מהביתן כבר לא מקשיבים לך.
"מר ד'." אמרתי בקול מלא ביטחון, ממשיך את דבריה של קליאו,"כלב השאול הזה יעזור לי -"
"אתה חושב שזה מעניין אותי אם זה יעזור לך?!" קטע שוב, וצרח עליי. זה באמת נשמע קצת אנוכי. אני לא הייתי חניך קבוע במחנה החצויים, אני באתי והלכתי מתי שרציתי. אף פעם לא השתתפתי ממש בפעילויות וגם כשהשתתפתי, סביר להניח שהשתתפתי כי קליאו, גרובר או קיירו הכריחו אותי להצטרף.
אז להשאיר פה כלב שאול לצרכיי האישיים? כנראה שהרחקתי טיפה לכת.
לבסוף חשבתי רעיון, מעט אנוכי, אבל זה לא יערב את קליאו, קיירו או גרובר.
"אתה צודק מר ד'." מלמלתי, דיוניסוס אוהב כשאומרים לו שהוא צודק. בעיקר חניכים שהוא שונא, שאלה כל החניכים.
הוא הנהן ביהירות, ולקח עוד שלוק מהדיאט קולה. "אם כך, הגענו להחלטה, אתה מחזיר את הכלב המסריח הזה אל המקום שממנו הוא בא. שמח שהבנת כמה מעשה טיפשי זה." כלב השאול חשף שיניים ונהם על דיוניסוס.
הוא הביט שוב אל כלב השאול, בעיניו חוסר רחמים וזעם.
"מיד!" צעק עליי, והחל להתקדם לעבר הבניין הראשי. השפלתי את ראשי והחלתי לפסוע לעבר כלב השאול.
'מצטער, בחור גדול.' שידרתי לו, ושמעתי את יבבתו,'אל תדאג. אני אבוא.'
הבטתי אל קליאו, שנראתה מאוכזבת ממני, וקיירו בכלל נראה זועם. הוא לא אוהב כשמישהו מוותר, בעיקר חבר טוב שלו. אבל קיירו היה לעיתים קרובות פזיז, חסר דעת. לכן לא לקחתי את רגשותיו לליבי, ידעתי מה אני עושה.
"אז אתה פשוט תוותר?" זעם קיירו בזמן שהייתי קרוב לכלב השאול, בערך מרחק של מטר. עצרתי במקומי.
"כן." לחשתי, מנסה להסתיר את שקריי. שמעתי את גרובר נאנח, הוא לא רגיל שאני עושה זאת. אני בדרך אחד שנלחם עד הסוף, וזה בדיוק מה שאעשה.
קיירו בהה בי בעיניו. אחת הייתה כחולה ואילו השנייה הייתה אפורה. לפעמים מראהו החיצוני הלחיץ אותי, אבל אז נזכרתי כמה מגניב הוא. היה לו שיער שחור ועור לבן כמו נייר. העיניים שלו היה הדבר הכי מגניב. הוא היה די פסיכי, אבל גאון ויצירתי ללא ספק.
אני מת על הבחור הזה.
גרובר לעומת זאת היה מרוסן יותר. ויותר שקול מקיירו. הוא תמיד ידע מה לעשות ותמיד תכנן את הצעדים הבאים שלו. הוא היה רגוע ושקט. אבל הוא היה האיש הכי מצחיק שאני פגשתי, הוא היה חברותי, לכן זה היה הכי פחות סביר שאני אתחבר אליו, אבל הוא היה פשוט אחד מהחברים האלה שאתה… פשוט לא זוכר איך נהייתם חברים.
דווקא את קליאו אני זוכר טוב מאוד כיצד נהיינו חברים. זה היה מעט מוזר, בלשון המעטה.
זה היה אולי בפעם הראשונה שהוא הגיע אל מחנה החצויים. ומשום מה הרעיון ששנינו נהיה קשורים אחד לשני היה מובן מאליו. קליאו הייתה – כמו שכבר ציינתי – הילדה הפחות מוצלחת מבני אתנה. והיא לרוב הייתה לבד. ביום שבו הגעתי למחנה היא ישר נדבקה אליי. בהתחלה ניסיתי להיות אדיש אליה, היא תלך הרי בסופו של דבר כשתבין שאני מייבש אותה. אבל היא לא הלכה.
היא נשארה.
והתחלתי להתרגל אל נוכחותה . היא ערכה לי חברה, עזרה לי בדברים שלא הבנתי. והיא כבר לא הייתה בת אתנה הדביקה שחשבתי שהיא בהתחלה. היא הייתה ילדה חכמה יותר מכל מה שכל השאר חשבו. היא הייתה מדהימה הרבה יותר מכולם יחדיו. אבל אף אחד לא כיבד אותה חוץ מחבריה הקרובים ביותר – אני, קיירו וגרובר.
נגעתי בפרוותו השחורה של כלב השאול, ומלמלתי כמה מילים ביוונית עתיקה. לפתע בור נפער באדמה ולתוכו נפל כלב השאול. הבור נסגר, והיה נראה כאילו לא קרה שם דבר. כמו קסם. זה באמת קצת דומה לקסם.. חשבתי.
קליאו החניקה צרחה, זה היה נשמע כמו צפצוף. "הוא בסדר?"
היא יחסית דאגה לו בתור אחת שפחדה ממנו פחד מוות. ניסיתי להשתלט על החיוך שעלה לפרצופי, "הוא בסדר," אני מקווה… חשבתי לעצמי.
"אז מה עכשיו?" שאלתי, מנסה להמשיך הלאה.
"אני יודע מה אני אעשה עכשיו," אמר קיירו, בטון טיפה משוגע. "אני הולך לבנות מסוק שיכול להטיח ביצים על סאטירים." כמה מלמולי סאטירים מעוצבנים נשמעו ברקע, וצחקוקי בני הפייסטוס.
הוא החל לרוץ מבעד לקבוצה, אל עבר ביתן הפייסטוס.
גרובר משך בכתפיו, "אני אלך לראות איך הולך לו עם זה, לא כאילו שיש לי משהו יותר טוב לעשות," הוא הכניס את ידיו אל כיסיו והלך בעקבות קבוצת בני הפייסטוס. "נתראה מחר ניאו," נופפתי אליו לשלום. כל הקבוצה שהתגודדה מסביבנו לפני כמה שניות התנדפה משם, ואיתם גם כירון.
הלילה כבר ירד, ורק אני וקליאו נשארנו עומדים ליד היער.
"אז.. לילה טוב." קליאו התחילה ללכת לכיוון ביתן אתנה, אבל לאחר צעדים ספורים היא הסתובבה אליי.
"אתה לא מתכנן כלום, נכון?"
"לא ממש, לא," אמרתי במהירות. אני לפעמים יכול להיות כל כך גרוע בשקרים.
שפתה העליונה של קליאו התעקלה, "חבל. אולי סוף סוף היה קורה משהו מרגש כאן. בכל מקרה, אני לא מאמינה לך."
הופתעתי לרגע, זה אחד מהדברים שאהבתי אצל קליאו. היא תמיד הייתה מפתיעה.
חייכתי אליה, ללא כל הכחשה אחת שהיא צודקת. "לילה טוב.."
אמרתי לה בשקט. היא החזירה לי חיוך, והלכה.