הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (3)

מאז ומתמיד הייתי טוב מאוד בלהסוות את רגשותיי ולא לתת לאחרים לראות אותם על פניי. גם עכשיו כשאני מפחד שלא אצליח לפתע לשלוט בכלב שאול הענקי הזה והוא לא יקשיב לי, אני שומר על קור רוח ומוביל אותו אל לב מחנה החצויים.
חצויים, נימפות וסאטירים מסתכלים עליי בפה פעור, יותר פעור מבדרך כלל. הלחשושים בניהם גדולים יותר ממה שהם בדרך כלל כשאני מבקר. אני יכול להבין את זה בהתחשב לסיבה שמאחורינו הולך כלב שאול בגודל של עשרה סאטירים עומדים אחד על השני.
קיירו וגרובר מלווים אותי משני צידי. אחד מהדברים שאהבתי בהם כל כך היה שלא היה להם אכפת מה אחרים חושבים. אולי בגלל זה הם היו החצויים היחידים שהייתי קרוב אליהם כל כך. גם קליאו, היא התהלכה לידי אבל בפחות ביטחון. כל כמה שניות היא פזלה אל עבר כלב השאול בלחץ. אבל נקודה לטובתה שהיא ניסתה להיות אמיצה, ובדרך כלל היא גם כזאת.
בדרך כלל.
״אתם בטוחים שזה הדבר הנכון?״ שאלה קליאו. היא סקרה את דרכם בעיניה הכחולות כקרח. הסתכלתי עליה. קליאו הייתה בת אתנה, והיא הייתה ילדה חכמה מאוד. אז אם היא אמרה משהו, כנראה שהיא צדקה.
טוב, ברוב המקרים זה ככה. נזכרתי בפעם שהובילה אותנו בטעות להידרה, ונאלצו להכין אש יוונית אחרי כמה שעות שניסו להילחם בה עם חרבות ולהבים.
"כן, הרי ניאו הגדול והחכם אמר לנו לעשות זאת, לא?" שואל בזלזול ומביט בי, על פניו חיוך מתנשא.
שמעתי את קליאו מצחקקת, אך הצחקוק נשמע מאולץ, כנראה מכלב השאול.
קול פרסות דוהרות נישא באוויר, ואחריו את קולו של כירון.
"מה אתם חושבים שאתן עושים?"
הוא התקדם לעברנו בצעדים, וכל הקבוצה שהתגודדה סביבנו התרחקה מעט כדי לפנות לו מקום, צחקוקה של קליאו הפך להשתנקות.
גוף הסוס הלבן של כירון, לא הוסתר. מהמותניים ומעלה הוא היה אנושי. שיערו החום מבולגן כתמיד, ובעיניו מבט עצבני, אך גם ניצוץ של שמחה.
כנראה שהוא שמח לראות אותי אחרי כל כך הרבה זמן שלא הגעתי לפה, אבל הבנתי למה הוא עצבני. בכל זאת, אני מוביל מפלצת עצומה שיכולה להרוג חצי מהחצויים אל תוך המחנה.
"הממ.." המהמה קליאו, וניסתה לחשוב על רעיון חכם, כיצד להראות לכירון את הרעיון שלי כך שיאשר לנו את הדרך.
הוא עצר אותה בידו,
"תני לניאו לספר מה קורה כאן." אמר בשקט, והפנה את ראשו לעברי.
קליאו הביטה עליי בחשש, אני לא יכול לשקר, הרי אני שקרן גרוע. קיירו הביט בכלל למקום אחר, וגרובר ישב, על פרוותו השחורה של כלב השאול. כיצד עלה לשם בכזאת מהירות? לפני כמה דקות עמד לידי..
"לכלב השאול הזה יש משהו שאני צריך.." מלמלתי והבטתי על האדמה, מחכה שהיא תיפער ותיקח אותי עמוק לשאול, ביחד עם הכלב המסריח הזה.
"משהו שאתה צריך? זאת סיבה להכניס מפלצת לאמצע המחנה?" שאל ועל פניו הבעת כעס חמורה.
גירדתי מעט את ראשי והבטתי בהיסוס לעבר קליאו שנראתה כאילו יש לה תוכנית.
"גרובר. תרד מכלב השאול." הוא כמעט ירק את המילה 'כלב שאול' אך התעלמתי. הוא ירד בזהירות, ונחת בחבטה קלה על הקרקע.
בזמן שכירון היה עסוק מעט בגרובר, שאלתי את קליאו מה לעשות.
"תגיד לו שאתה צריך אותו רק ללילה הזה, כדי לתקשר עם.." לחשה וביטאה את המילים 'אימא שלך' בלי קול.
הנהנתי, ובאותו זמן גרובר הופיע לצידנו, משחק עם קיירו אבן, נייר ומספריים, בגרסה שלהם כמובן. אצלם זה: זאוס, פוסידון והאדס. זה בכללי על אותו עיקרון.
"הבכן?" שאל אותי כירון ברוגע.
"אני צריך.." מלמלתי,"את כלב השאול רק ללילה הזה."
כירון הרים גבה.
אני תופס ביטחון וממשיך לדבר,"יש משהו שבזכותו אני יכול לגלות תגלית חשובה לכל החצויים," כמה מלמולים מקרב החצויים נשמעו,"אני חייב לגלות מי הוא זה השולט של הטרטרוס."
"השולט בשאול הוא האדס, אביך. בשאול ישנם מקומות, והמקום הנורא ביותר הוא הטרטרוס, כך שאביך שולט בטרטרוס," קפצתי אגרופים, אני שונא כאשר אומרים שהאדס הוא אבי, אפילו שזה נכון.
"אתה טועה." אני יורק לו בפנים,"אני הולך לגלות מי השליט האמיתי של הטרטרוס."