הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (2)

ראיתי כלבי שאול פעמים רבות, אבל מחוץ לשאול? מעולם לא. כעת באור יום הוא היה נראה מאיים יותר, מפחיד יותר. אור היום לא החמיא לאנשים כמונו, נועדנו לחושך.
אם לומר את האמת לא אהבתי את החיות שנמצאו בשאול. הם נראו לי כל כך מעוותים, כל כך… שעירים. לא יודע איך להסביר. אולי בגלל שלא אהבתי את היותי בן האדס לא אהבתי כל דבר שהיה קשור אליו בפרט.
שלפתי את חרמשי, ונעמדתי דרוך, מוכן לכל מתקפה שתבוא עליי.
כלב השאול רחרח את האוויר, תופס באדמה בציפורניו. החרמש שלי נצנץ בשמש, ופניי האדישות השתקפו בו.
לפתע הוא תקף, מנסה להכות אותי עם כף רגלו הענקית והשעירה. התכופפתי למטה, כף רגלו פספסה אותי במילימטר אחד בלבד, ובלגן את שיערי השחור. עיניי החלו לרשוף מכעס. אני שונא כשנוגעים לי בשיער בעיקר בגלל שזה מזכיר לי את אמי. את השיער ירשתי ממנה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר כיצד היא נראית…
זיכרון עלה וצף, אך הרחקתי אותו בעצבנות.
"אף אחד," הבהרתי את המילים ברור,"לא, נוגע.. לי בשיער!"
הרמתי את החרמש וכמעט תקעתי אותו בראשו, אך שלושה חצויים הופיעו מבעד לשיחים, עם חרבות ופגיונות מורמים.
"ניאו!" שמעתי את צרחת השמחה של קליאו, לא הספקתי להביט לכיוונה, והיא כבר התנפלה עליי בחיבוק, מסוג אלה שאני שונא. בעצם.. כל חיבוק אני שונא, או הבעת חיבה מסוימת. אבל ניסיתי לסבול את החיבוק הזה, בשביל קליאו.
"את לא רואה שאני באמצע משהו?" שאלתי, ובאותו הזמן הנמכתי את החרמש, כך שלא נגע בכלב השאול. מוזר. כלב השאול לא עשה דבר מלבד להביט על… קיירו וגרובר.
"קיירו! גרובר!" צעקתי, מנסה להזהיר אותם מכלב השאול.
קיירו בחן את חרבו הארוכה, המעוטרת באותיות היוונית: 'עד הסוף יצעד.' זאת הייתה מתנה מאביו – הייפסטוס, וגרובר שיחק עם פגיונו בשעמום.
"אממ.. ניאו?" שאלה בלחש קליאו, קולה מפוחד.
"כן..?" שאלתי וחישבתי כיצד להגיע לכלב השאול, מבלי שהוא יתקוף מישהו אחר.
"זה.. כלב שאול?" שאלה, קולה נשמע רועד. קליאו תמיד פחדה מכלבי שאול, הם הלחיצו אותה. בפעם הראשונה שראתה כלב שאול, חשבה שהוא חמוד – היא די ילדותית – אך הוא תקף אותנו, ומאז היא מפחדת פחד נורא מכלבי שאול, ולא רק כלבי שאול. גם כלבים רגילים.
הנהנתי, והחלתי ללכת לכיוון גרובר וקיירו, בזמן שהחרמש שלי עומד דרוך ומוכן לקרב.
"תגידו.." לחשתי בזמן שהייתי במרחק של שלושה מטרים מהם,"אתם שמים לב למה שקורה פה?"
קיירו הרים את ראשו מהחרב, ונראה מעופף, וגרובר.. נראה רגיל.
"ניאו!" צעק בשמחה גרובר, וחיבק אותי ביד אחת. מתעלם מהשאלה שלי, כנראה לא שמע אותה, הוא לא הקשיב לי.
קיירו חייך חיוך קטן, והעיף מבט אל כלב השאול.
"כן." ענה לי,"אנחנו שמים לב."
גלגלתי את עיניי, והחזרתי אותם לקליאו. היא קפאה ליד כלב השאול שרחרח אותה במהירות, חושף את שיניו החדות.
"אתם באים לעזור לי או מה?" צעקתי בזמן שרצתי לעבר כלב השאול.
שמעתי צעקות הסכמה, ואחריהם צעדי ריצה, כנראה הם באים.
התקדמתי אל כלב השאול באטיות, בזמן שבחן את קליאו מכף רגל ועד ראש, חושף שיניים עם כל שנייה.
חרמשי זז במהירות ופגע ברגלו, מנצל את ההזדמנות. דם שחור נזל מהחתך העמוק שהצלחתי ליצור. הוא ילל מכאב וראשו הופנה לכיווני ולכיוון קיירו וגרובר.
קליאו התרככה מעט, אך בכל זאת פחד אימים כיסה את פניה.
"למען פוסידון!" צרח גרובר, והכניס את החרב שלו לרגלו האחורית של כלב השאול. עוד דם נזל, ועוד יללה פרצה אל השמיים.
למה בכלל כלב השאול הגיע הנה?
גרובר לא הספיק להוציא את החרב, והכלב העיף אותו ואת חרבו אל עבר עץ.
גרובר הוטח בעץ, ונפל על האדמה חסר הכרה, דם כיסה את ידו ושריטות מילאו את פניו.
"גרובר!" צעקתי בדאגה, אך המשכתי להילחם.
הבנתי, שאם נלחם בו, לא יהיו הרבה סיכויים שנצליח, גרובר מעולף, קליאו קפואה, ורק אני וקיירו נשארנו.
"עד הסוף!" צעקנו ביחד, ותקפנו את כלב השאול.
הוא תפס בשיניו במהירות את חולצתי, וקרע אותה מעליי. רוח קרירה הקפיאה אותי.
קיירו המשיך לתקוף אותו, אך כל פעם כלב השאול התחמק, וניסה לתקוף את קיירו.
לא יכולתי לעשות דבר, כאשר ניסיתי לתקוף את כלב השאול שוב, הוא העיף אותי הצידה והטיח אותי בסאטיר שעמד כבר כמה דקות בלי לעשות דבר.
קיירו כבר התעייף, אך המשיך להילחם.
אני חייב לנסות לעזור לו, אמרתי לעצמי, וחשבתי.
אני בן האדס לא? האם אנחנו מסוגלים לשלוט על המפלצות הבאות מהשאול?
התרכזתי בעצמי, מנסה לזכור מה החיים למדו אותי.
'אתה תציית לי.' שידרתי לכלב השאול, הבטתי בו, הוא המשיך להילחם כאילו לא קרה דבר.
'אתה תציית לי.' ניסיתי שוב, אך אין שינוי.
'אתה תציית לי!' צעקתי לו במוחי כפקודה, והוא נעמד במקום, לא עושה דבר.
"מה קרה כלבון? שכחת איך להילחם?" שאל בלעג קיירו והרים את חרבו מעל ראשו.
במצב רגיל, לא הייתי עוצר אותו מלהרוג את הכלב,
אך יש מידע שאני צריך אותו, והוא נמצא במוחו של כלב השאול.
"תפסיק, קיירו." פקדתי עליו והתקדמתי עליו באטיות, מביט כל שנייה בכלב השאול, לבדוק שהוא לא עושה דבר.
קיירו הביט בי, בעיניו סקרנות ועצבנות. הוא לא הנמיך את חרבו.
"למה?" שאל בלגלוג ועמד שוב דרוך.
"אני צריך את הכלב הזה, אני שולט בו כרגע." עניתי לו, פניי חתומות.
הוא גלגל עיניים, והביט שוב בכלב השאול, משהו בעיניו השתנה, נראה שמאמין לי.
לבסוף הוא נאנח, והוריד את חרבו.
נגעתי בקליאו,"את בסדר?"
היא הנידה את ראשה, וגופה הפך מקשוח לרך.
"אתם פשוט נלחמתם.. ואני.." היא מחתה את עיניה,"לא עשיתי דבר."
גיחכתי. זה באמת קצת מגוחך.
חשבתי מה לומר לה, אני לא טיפוס שעוזר לאנשים כשהם עצובים.
"זה בסדר.." עניתי, וקולי נשמע נורא, כאילו הוא ספר פתוח – שמעו שזה שקר.
היא חייכה,"התגעגעתי לשקרים הגרועים שלך."
היא חיבקה אותי, וסבלתי את החיבוק – שוב.
"טוב די." אמר קיירו,"מה נעשה עם הכלב המהופנט?"
הבטנו בו, ולבסוף החלטנו.