הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (1)

דפקתי את ראשי בקיר הבניין. שוב ושוב. פעם אחר פעם. אני לא יודע למה, זה רעיון די טיפשי. עמדתי ברחוב שקט, השעה הייתה שלוש בלילה. רוח קרירה כיסתה את גופי, אך לא הרגשתי זאת.
לבסוף הרמתי את ראשי הכאוב מהקיר, סרקתי את כל הרחוב במבטי. שום איש לא נראה באופק. כמובן שלא יהיו אנשים באמצע הלילה, ברחוב די נטוש. לא היה לי מה לעשות כבר כמה ימים שלמים, פשוט הסתובבתי בלילה, בחושך. מקשיב לנביחות הכלבים חסרי המנוחה, ולחתולים המייללים בקולי קולות.
נאנחתי באדישות, והחלתי ללכת לאט, לא ממהר לשום מקום. אני אפילו די מתחרט על ההחלטה הזאת, כי לא ידעתי שמה שהולך לקרות, יהיה נורא, בשבילי, ובשביל כל הנערים והנערות שנמצאו במחנה.

צופרי מכוניות נשמעו, אפילו באמצע הלילה, כולם ערים בניו-יורק. ראיתי כבר ממרחק את העץ הגדול של תאליה, הרגשתי מעט הקלה, אך באותו הזמן מין מועקה על הלב.
המון זמן לא הייתי פה. אני כל הזמן הולך ובא, כמו שילדי האדס עושים.
אין שם ביתן מיוחד לנו, אין שם בכלל ביתן לנו. נאנחתי, ועברתי את הכביש.
עליתי על הגבעה במהירות מביט לכל הצדדים לבדוק ששום מפלצת עוקבת אחריי, ועברתי את הגבול.
ביתני האלים עמדו בשורות, ביתן פוסידון נצץ באור הירח, כמו בפעם האחרונה. היער השתרע מימיני, הבניין הגבוה שבו דיוניסוס וכירון בדרך כלל נמצאים שם עמד מולי, אזור האימונים נמצא משמאלי, וכך גם קיר הטיפוסים.
חיוך על פניי, דבר נדיר מאוד אצלי. כי הכרתי את המקום הזה, הוא נתן לי הרגשה של בית. אפילו שאני מגיע לפה פעם בחודש, חודשיים, וגם.. שאין לי ממש בית.
ירדתי מהגבעה, והחלתי ללכת לעבר היער. יללות וצרחות חזקות נשמעו. חשבתי בהתחלה שזאת סתם נימפה משוגעת, אך הצרחה חזרה על עצמה, היא לא הייתה צרחת נימפה.
החלתי לרוץ לאורך היערות, מעיר פה ושם כמה נימפות על העצים – מתעלם.
הגעתי לקרחת יער קטנה, שבה סאטיר זקן בעל עיניים חומות גדולות, זקן חום ארוך, שיער מדובלל ועליו קרניים, וזוג רגליים מלאות פרווה.
עיניו היו פעורות, וידו רעדה כאשר הצביע על מאחורי גבי.
"כן. כן." אמרתי לו בעצבנות,"אני יודע שאני בן האדס."
מעולם לא התגאיתי בזה שאני בן האדס, אך באותו רגע, הרגשתי משהו.
הוא הניד את ראשו והצביע שוב, הסתובבתי אחורה באטיות, פי נפער באטיות, והחרמש שנשאתי על גבי החל להרגיש מעט כבד יותר.
המפלצת הייתה בגובה של שני מטרים וחצי, פרווה שחורה כיסתה את גופה האדיר, שיניים חדות נחשפו, זנב שחור עמד במקומו – כלב שאול.