הטבלה המחזורית – פרק 55

הדלתות נפתחו בקול דינג.
בהתחלה הייתי משוכנע שמשהו יצר אשלייה. קודם כל, הגענו לעיר, אל רחוב כלשהו, ככל הנראה הרחוב הראשון. משני הצדדים היו שורות של בתים חומים. המדרכות היו לבנות. אפילו הכביש היה לבן. היו שם שוליים בצבע זהב. בכל הצדדים החושך לא הורגש לעומת האור. צעדתי קדימה יחד עם ירדן. אחרי כמה זמן הבתים התחלפו במזרקות ענקיות עשויות שיש לבן ובתוכן מים צלולים כחולים מדהימים. היה בכל מזרקה פסל זהב אחר בצורות של סוסים, כלבים, דולפינים ועוד בעלי חיים. המזרקות התיזו מים בדרכים מיוחדות. אחד המזרקות ירתה מים תוך כדי סיבוב כך שנוצרה מעין ספירלת מים. מזרקה אחרת השפריצה מים משני צדדים וכך נוצרה מעין כיפת מים.
המשכנו עוד. מכל הצדדים היו עצים ירוקים שגדלו על אדמה חומה.
נערים ונערות יפהפיים עברו מידי פעם, הציצו מתוך חלונות הבתים.
אחרי הליכה רבה הגענו לבסוף לזוג שערי זהב ענקיים. כאשר עברנו דרכם היו כבר קירות לבנים מקושטים ציורי קיר ססגוניים.
התהלכנו ובין היתר ראינו בצדדים מקדשים. לבסוף הגענו לשתי דלתות כחולות. הסתכלתי על ירדן. הרגשתי עוצמה. ידעתי שהאלים נמצאים מאחורי הדלת הזו ממש.
"את מוכנה?" שאלתי.
"אתה שואל את אותן שאלות, שמת לב?" היא אמרה לי בנימה סרקסיסטית.
"לא צריך" אמרתי ופתחתי את הדלתות.
בפנים ישבו שניים עשר אנשים בגובה שישה מטרים לפחות. כל אחד על כיסא מיוחד אחר.
נכנסתי פנימה ברגליים רועדות.
הם דיברו ביניהם עד שנכנסנו ואז השתתקו.
בכיסא הראשון ישב גבר מזוקן לבוש חולצת פסים דקיקים בצבעים כחול ולבן. זאוס.
לידו, ישבה אישה שלבשה שמלה לבנה. היה לה שיער בצבע שוקולד קלוע בצמה. המלכה הרה. מצידו השני של זאוס, גבר שזוף עם עיניים ירוקות ושיער שחור כמו של ירדן. פוסידון. לידו, ארס, אפולו, הפייסטוס, הרמס ודיוניסוס. מצד הנשים, דמטר, אמא שלי – אתנה, ארטמיס ואפרודיטה.
תבינו, לרוב אני טיפוס של מילים. הפעם, כל המילים ברחו לי מהפה. היה לי ברור שמילה אחת לא נכונה, ואני מתפצפץ למותי. בחדר שררה דממה על טבעית.
הסתכלתי על ירדן בשביל שהיא תתחיל את הדיבור. ירדן אכן התחילה בכך שהורידה את התיק שהכיל את האלמנטלים מגבהּ.
"אספנו את האלמנטלים" היא אמרה בקול רועד והציגה את התיק.
היא הביטה על פוסידון, כאילו מצפה למילה ממנו.
"ובכן…" התחיל זאוס. העיניים שלו היו חודרות ומבזיקות כאילו הן עוצרות בתוכן חשמל.
אני מניח שהייתה לי הבעה קצת מוטרדת כיוון שזאוס בחן אותי בעניין רב יותר.
"איפה האדס?" שאלתי כאשר בחנתי את האולם.
"האדס אינו רצוי כאן" אמרה הרה.
"חשבתי שביום אמצע הקיץ הוא מגיע" אמרתי.
"בחורף" אמרה הרה בקרירות.
"ירדן" אמר פוסידון "הביאי לי את האלמנטלים".
ירדן הגישה את התיק לאחת מהכפות העצומות של פוסידון.
היא הסתכלה לו לעיניים כאילו מחכה לאישור שהוא שמח או גאה בה או משהו.
אני חששתי מידי בשביל להסתכל על אתנה. לא רציתי שום אישור שהיא שמחה.
"וכעת, אני מאמינה שיש לשמוע את הסיפור במלואו" אמרה אתנה והביטה בי מבט חמור סבר.
ידעתי שהיא מצפה שאני אספר אז פשוט סיפרתי כל מה שעבר עלינו במסע, מה שקרה עם הקטה ועם מורפיאוס. אפילו לא ידעתי מה נגמר איתם.
"כשהיינו במחנה הנורבגי ראינו כמה התנאים שם נוראיים, אתם לא יכולים לדאוג להם?, למה אצלנו המחנה יפה ואצלהם כל כך…. לא?" שאלתי.
האלים החליפו ביניהם מבטים.
"המחנה שלהם הוא מחנה בעייתי" הסביר זאוס "אבל אפשר לדאוג להם לתנאים יותר טובים". הטון שלו היה נשמע קצת רגוז.

המשך יבוא….