הטבלה המחזורית – פרק 54

"למחנה הרומי?" שאלתי.
הם הסתכלו עלי במבטים אומללים. מאוד אומללים.
"כן" אמרה רמונה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"זה בגלל שטוענים שאנחנו לא בסדר" אמר אחד מהם בקול חנוק מדמעות.
"אז מה תעשו במחנה הרומי?" שאלתי.
"המחנה הרומי יותר נוקשה" אמר אחד אחר.
"זה נורא" אמרתי.
"C'est la vie" מלמלה רמונה.
לא הרגשתי בנוח. רציתי ללכת אבל לא יכולתי, רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה. זה היה מצב מאוד קשה להחלטה.
לא ידעתי אם הם קוראי מחשבות, הרי אתנה היא אלת החכמה, וחכמה נמדדת גם במחשבות. הנחתי שאם אם הם קוראי מחשבות, אחד מהם יגיד "כן, אני קורא לך את המחשבות" אבל אף אחד לא אמר.
הרגשתי לא בנוח אבל יצאתי מהביתן. גם ככה הם לא קיבלו אותי. אני לא יכול לשפוט אותם במידת הרחמים.

הייתה זו שעת ערב. חברי ביתן אתנה (חוץ ממני) יצאו למחנה הרומי. אני כרגע הייתי החניך היחידי של אתנה במחנה שלנו.
אופאל הצטרפה לכמה ילדים בביתן הבה. אני וירדן ירדנו אחרי ארוחת הערב אל הים וישבנו על החוף.
לא דיברתי. לא רציתי לדבר. לא הרגשתי בנוח לדבר איתה. אפילו שכבר יצא לנו להתנשק במסע שלנו.
החזקנו ידיים והבטנו בשקיעה.
"אנחנו צריכים ללכת לישון, נתכונן למחר, מחר המועצה" אמרה ירדן.
"מחר בערב" אמרתי "יהיה לנו אפילו זמן להתאמן".
קמתי, הברשתי חול מהבגדים שלי וצעדתי לכיוון הביתן שלי, בידיעה שהוא ריק, ושאני אהיה לבד.

היום למחרת חלף מהר כאשר התאמנתי בלחימה בחרב ואפילו קיבלתי חרב משלי. במשך היום הייתי עד לתופעה מצחיקה שקרתה כאשר בן של זאוס, איזה חניך שהצטרף במהלך המסע, עיצבן את ירדן, ושניהם היו קרובים לנהר מה שדי נגמר בכך שהוא יצא רטוב עד לשד עצמותיו.
ירדן חטפה ברק שקצת זעזע אותה אבל היא ניסתה שלא להמשיך לריב עם בן זאוס.
בערב ארגוס הסיע אותנו לבניין האמפייר סטייט בילדינג. כירון כבר הסביר לי שעליי לדבר עם האיש בדלפק הקבלה ולבקש להגיע לקומה ה – 600.
האיש בדלפק הקבלה ישב וקרא בספר שעל כריכתו דרקון כחול.
"לקומה ה – 600 למועצת האלים" אמרתי.
האיש סיים לקרוא את הפסקה והרים את מבטו אלי.
"אין קומה 600, אל תאמין לשמועות" אמר. הטון שלו היה מאוד עייף וכעוס.
החלטתי לשלוף את החרב שלי. התבוננתי בה.
"עדיין אין?" שאלתי.
"אתה מתכוון להרוג אותי?" הוא שאל.
"לא" אמרתי "אבל ידעת שזאת חרב, הערפול לא השפיע עליך, אתה כנראה יודע שעולם האלים קיים, אז למה שלא תיתן לנו לעלות לקומה ה-600?" שאלתי.
"בן אתנה?" שאל השומר.
הנהנתי.
הוא הביא לי כרטיס.
"תכניס לחריץ המעלית ותדאג להיות לבד" אמר לי האיש.
"תודה" אמרתי.
ירדן באה אחריי למעלית. דאגתי שנהיה לבד ואז תחבתי את הכרטיס אל תוך החריץ של המעלית.
הוא נבלע וכפתור אדום הופיע שעליו נכתב 600. לחצתי עליו.
"מוכנה?" שאלתי את ירדן.
היא הנהנה.