הטבלה המחזורית – פרק 53

בזמן שחיכינו היינו קצת נואשים. אחרי שמצאנו אבני גיר אפילו התחלנו לשחק איקס מיקס דריקס.
לבסוף כתם כתום הופיע בשמיים. הוא יצר צל במרחק אבל הוא המשיך להתקרב.
לבסוף ראיתי פגעסוסים, אחד שחור, שניים לבנים.
בתוך המרכבה ישב ארגוס, עם כל העיניים שפזורות לו על הגוף.
"היי ארגוס" אמרתי.
ארגוס נופף לי וסימן לנו לעלות.
אופאל עלתה ראשונה, ירדן אחר כך ואני אחרון.

בכל הדרך ארגוס לא דיבר. למעשה, אני לא חושב שהוא דיבר אי פעם עם משהו.
בכל מקרה, הגענו למחנה החצויים ועוררנו המון תגובות. החניכים הבינו שחזרנו ושלא נהרס העולם. הסתכלתי סביב אבל לא ראיתי אף אחד מהאחים שלי. כנראה שהם ממש התביישו בעצמם, אבל לא שכחתי את ההבטחות שלי, או לפחות אחת מהן שאני יכול לקיים עכשיו.
בן הינשוף החדש ובת האויב – הושלם
יחריבו או יצילו את העולם שסופו קרב – הושלם
בחיפוש אחר אלמנט,
אחד מהם את יסודות העולם ימוטט – עדיין לא היה ברור
ובמותו בפעם השנייה – הושלם,
יעלה הכאוס מן האדמה – הושלם.
למעשה, בכל רגע מאז הייתי משוכנע שהשמיים עומדים לקרוס עלינו. בלי סיבה, ככה סתם. אולי פתאום תגובת שרשרת למשהו שאמרתי תגרום לאיזה בריון ענקי ליפול על הרגל של אטלס, ואטלס ייתן לו בעיטה ויחליק והשמיים יקרסו עלינו. עד כדי כך יש לי מוח אפוקליפטי.
חניכים רצו את התשובות שלנו ולי לא הייתה סבלנות, והם דרשו ממני להיות סבלני. אני עשיתי את תרגיל "ויברח" בזמן שאופאל וירדן הסבירו הכל.
חיפשתי את הביתנים אבל לא ידעתי איזה מספר ביתן אני. הסתכלתי סביב עד שלבסוף ראיתי ביתן שעליו יש ינשוף מגולף מאבן עם עיניים עשויות אבן חן כלשהי.
פתחתי את הדלת לאט.
ראיתי שם קבוצה של ילדים, רובם בעלי דמיון כלשהו אלי, כולם היו מאוד אומללים.
לא רציתי להתגרות בהם. הבנתי מה זה להרגיש דחוי, והנחתי שהם מרגישים יחסית כאלו.
"שלום…" אמרתי באנגלית.
הם הסתכלו עלי.
זיהיתי את רמונה. הלכתי אליה. "רמונה, אני ממש מצטער, זה… פשוט לא אופייני לי ואני ממש מצטער שככה הרגזתי אותך. ממש סליחה".
כולם הסתכלו עלי.
"מה קרה?" שאלתי.
"כאילו שאכפת לך…" אמר אחד מהם.
"אתם בכל זאת אחים שלי, מעולם לא היו לי אחים לפני, ואני מאוד הייתי רוצה אחים" אמרתי.
ניסיתי לחייך חיוך שיעודד אותם אבל אף אחד לא טרח להסתכל.
"מה קרה?" שאלתי.
"הם…." מלמל ילד אחר "רוצים להעביר אותנו, לא כולל אותך, את כולם למחנה הרומי".