הטבלה המחזורית – פרק 45

בסופו של דבר עצרנו לחלוטין בתחנת רכבת באוסלו שם ירדנו והחלטנו ללכת ברגל למה כסף, כבר לא היה לנו הרבה, והיינו צריכים להגיע לחוף ים ולחפש סירה כלשהי.
אני מודה שלקחנו כמה פניות לא נכונות עד שלבסוף הגענו למעין עמק ירוק שהיו בו כמה בתים קטנים. ילדים ישבו ליד מדורות ודיברו ביניהם.
ירדנו לאורך המדרון מסתכלים.
המקום היה צמוד לים והייתה בו סירה ענקית בעלת שתי קומות. היא נראתה מפוארת. הבנתי מיד שנצטרך להשתמש בכוח שכנוע בשביל להשיג את סירה או….
"אנחנו לא יכולים לקחת להם את הסירה!" התלוננה ירדן.
"אין לנו ברירה" אמרתי.
"צריכים לדבר איתם קודם" אמר פרסי.
ילד אחד הסתכל עלינו והתחיל לדבר עם האחרים בנורבגית.
איזה ילד אחד עם שיער ארוך בהיר ועיניים אפורות קם.
הוא פנה אלינו באנגלית.
"מי אתם?" הוא שאל.
הסתכלתי עליו אבל אז הסתכלתי על ירדן שהסתכלה על שנינו כאילו אנחנו אותו אדם שרק מחליף מקום ובגדים במהירות על-אנושית.
היה ברור שהוא המתורגמן שלהם.
היה לו ג'קט חום כתמתם בהיר כזה, קצת קרוע עם חולצה לבנה ארוכה מתחת ומכנסי ג'ינס כחולות.
"אנחנו צריכים להגיע לניו יורק" אמרה אופאל באנגלית המקולקלת שלה הקבועה.
"בשם אתנה, אילו אנשים מגיעים לכאן" הוא גלגל עיניים.
"אמרת… מה?" שאלתי.
"אילו אנשים מגיעים לכאן" הוא אמר. שמתי לב לבטא שלו. מבטא צפון אירופאי רגיל אבל… כאילו זה לא בדיוק מבטא אירופאי. לא הצלחתי להבין אותו לחלוטין, אבל המבטא הזה הזכיר לי מישהו. את מי זה הזכיר לי?
"אמרת בשם אתנה" אמרתי שוב פעם.
"כן, אתם הרי חצויים, אחרת לא הייתם יכולים להיכנס" הוא אמר.
"מחנה חצויים?" שאלתי.
"המבטא שלך ישראלי" ציין הילד.
"אני ישראלי" אמרתי.
"נעים להכיר, אוון" אמר הילד בעברית והושיט יד ללחיצה.
"ג'ייקוב" אמרתי.
"אז יש כאן מחנה חצויים?" שאלתי. היה לי שמח כל כך שאפשר לחזור חזרה לעברית. האנגלית הייתה פשוט מעיקה.
"כן" ענה אוון בקצרה.
"אז שאני אבין, אתה בעל כשרון לשפות?" שאלה ירדן.
"כן" הוא אמר "יש סיבה למה באתם?".
"היינו באוסלו" אמר פרסי.
"בואו" אמר לי הילד "בואו תכירו את החבר'ה".
הוא הוריד אותנו לכיוון הילדים.
אוון אמר משהו בנורבגית לכל השאר והם חייכו אלינו ונופפו.
"יש סיבה למה באתם?" שאל אחד מהם באנגלית. הוא בהה בנו בעיניים מצומצמות ובכעס.
"תתעלמו ממנו" אמר לי אוון.
"מה להתעלם?!" הוא כעס. העיניים שלו הבזיקו.
"להירגע!" אמרה איזו ילדה אחת עם שיער חום ארוך.
"אז מה אתם עושים כאן?" שאל אחד אחר.
"אנחנו צריכים להגיע לניו-יורק, עשינו טעויות בדרך ואיכשהו הגענו לכאן" הסבירה ירדן.
"אז קחו מטוס" אמר איזה ילד.
"לא, אני בת פוסידון, אני לא יכולה לעוף" אמרה ירדן.
"איזה מגניב!" אמר ילד אחר "איפה גאס, הוא גם בן פוסידון".
"אז איך תגיעו לניו-יורק?" שאל אוון.
"המממ….." התחלתי לומר.
"אתם צריכים את הסירה שלנו?" שאל אוון בחיוך. עכשיו נזכרתי את מי הוא מזכיר לי. החיוך שלו היה בדיוק של אותה ילדה שידעה שפות במחנה החצויים האמריקאי, איך קראו לה? רמונה, כן. רמונה.
"אנחנו לא יכולים לקחת…" התחלתי.
"אין לכם אבל ברירה" אמר אוון "קחו אותה, זה בסדר".
"למה אתם עוזרים לנו?" שאלתי.
"אני לא יודע, אני מניח שזה מה שאתם הייתם עושים אם אנחנו היינו במסע חיפושים" אמר אוון.
"אז תודה, אני מניח" אמרתי.
אוון לקח אותנו לסירה הזאת בזמן שראיתי את כל השאר נאנחים. הם נראו אומללים משום מה.
הרגשתי אשמה בכך שאנחנו לוקחים להם את הסירה אבל לא הייתה לנו ברירה.