הטבלה המחזורית – פרק 43

למעשה, ארבעתינו היינו משוכנעים שהאוטובוס עומד להתפוצץ בכל רגע. משהו יקרה. לא ייתכן שתהיה לנו נסיעה חלקה אחת. אז בכל מקרה, האוטובוס נסע עד לאיזו עיר שנייה ושם כבר עלינו על רכבת. זאת הייתה רכבת חדישה עם תאי שינה ומטבח אבל לא היה לנו מספיק כסף לתא שינה ועוד היינו צריכים להגיע ללוס אנג'לס לחפש את אלמנט האוויר, האחרון שנשאר לנו – סילווסטריס.
כשהרכבת הגיע רצנו ריצת אמוק, או לפחות אני ופרסי כדי שנוכל לתפוס שמונה מקומות, כלומר שני צדדים. החלטנו שכל זוג יהיה בסידור מושבים אחד כדי שנוכל לישון.
ירדן הלכה ל"תא" שלי ואופאל בחרה (או יותר נכון, הוכרחה) להיות עם פרסי.
אז נשכבתי על שני המושבים בכוונה לישון עוד לפני שבכלל הרכבת יוצאת לדרך. החלטנו שתמיד צריך לפחות אחד ער מאיתנו, למקרה שיהיה משהו בדרך.
בחלום שלי הייתי במקום חשוך ומפחיד. הכל היה מעוצב בשחור וארד. היו שם גינות ועצים שחורים. זה היה יפה, אבל מבעית. החלק היותר מבעית בחדר היה כס שחור שעשוי עצמות אדם מרותכות. על הכס ישב גבר בגובה של שלושה מטרים, ענק, מפחיד, עם שיער חום מתולתל ועיניים כהות טורדות מנוחה. הוא היה נראה כריזמטי בטירוף. הוא גם נראה כמו אדם אטום לרגשות.
האדס הביט בי קודם כל במבט שלא הצלחתי לזהות את הרגש מאחוריו, אחר כך חשבתי שראיתי מעין זיק קטן של חיוך על השפתיים שלו. ולבסוף הוא פנה אלי.
"עמוד נוח" הוא אמר לי.
לא הבנתי כל כך את הפקודה אז פשוט זרמתי עם זה.
"ובכן, ילד, אתה בטח לא זוכר אותי" אמר לי האיש.
המממ…. אדם בגובה שלושה מטרים?, נראה לי שהייתי זוכר בן אדם כזה, לא?
"לא" אמרתי. ניסיתי להביט לו ישירות לתוך העיניים אבל לא הצלחתי, ואני לא כל כך בטוח למה.
"זה הגיוני" אמר האיש "בכל מקרה, נעים לפגוש, האדס".
טוב, אז ככה, אני עכשיו פוגש את אל השאול, בגובה של שלושה מטרים, הוא שואל אם אני זוכר אותו, אפילו שלא פגשתי אותו מעולם וזה אל השאול, בשאול.
"אז זה אומר ש… אני בשאול?" שאלתי.
"חצי כן חצי לא" אמר האדס "התודעה שלך כרגע כאן, אבל הגוף שלך ברכבת".
"אז, למעשה אני כמו מת?" שאלתי.
העיניים של האדס נצצו כאשר אמרתי את זה, אבל לא זיהיתי אם הן נוצצות כי הוא רוצה שאני אמות או שהמחשבה הזאת מוצאת חן בעיניו ועכשיו הוא "יהרוג" ככה עוד אנשים. אולי לשם ההנאה שלו הוא מתעלל בגיבורים ומטריף להם את הדעת שלהם בייסורים מחרידים.
"סוג של" הסכים איתי האדס.
"אז למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי. ואז פתאום קלטתי כמה גס רוח אני. "סליחה על גסות הרוח!" אמרתי מהר.
האדס חייך.
"למה אתה נוהג אלי בכבוד כזה?" שאל האדס. הוא לא היה נראה רגיל לכבוד כזה.
"אתה אל" אמרתי.
"אבל לא אולימפי" אמר האדס.
"אז מה" אמרתי.
האדס היה נראה מהורהר אבל רק לשנייה עד שחזר אלי שוב.
"אני בחרתי להתגלות בפניך כדי להציע לך בחירה, המסע שלך לאלמנטלים יוביל אותך לבסוף לכאן, לשאול. אתה תצטרך לרדת לכאן בסופו של דבר" אמר לי האדס.
כנראה שהאדס חיכה לתשובה אבל לא יכולתי לתת לו.
"לכאן?" שאלתי אחרי כמה זמן.
"כאן" אמר האדס "עכשיו, כפי שזכור לך בטח מהנבואה, אחד מהם את יסודות העולם ימוטט. אחד מכם ככל הנראה ימוטט את יסודות השאול".
"אבל, זה לא אפשרי!" אמרתי.
"ברור שזה לא אפשרי" אמר האדס "יהיה עולם ללא מוות".
"אבל אי אפשר להילחם נגד נבואה" אמרתי.
"אבל בדיוק בשביל זה יש לי אפשרות בחירה בשבילך" אמר האדס "אני יכול לגלות לך את האמת בנוגע לשתי השורות האחרונות".
"ובמותו בפעם השנייה, יעלה הכאוס מהאדמה" ציטטתי.
"כן" אמר האדס "עכשיו תחליט, אני יכול להביא לכם את האלמנטל, או שאתם מעדיפים לבוא לקחת אותו".
"אבל, מה השאלה?" שאלתי "אני לא הייתי רוצה להחריב את יסודות השאול".
"אבל נבואות לפעמים הן דו-משמעותיות" אמר האדס.
"דו-משמעות?" שאלתי.
"כן, מי יודע, אולי העולם אכן יתמוטט אבל איזה עולם? עולם לפעמים מתייחס לכל כך הרבה דברים" אמר האדס.
"אז מה נרוויח אם נגיע לכאן?" שאלתי.
"אני אגלה לך את האמת על שתי השורות האחרונות" אמר האדס "ועוד דבר".
"מה?" שאלתי.
"אל תגלה לאף אחד את החלום. אתה יכול להגיד שהאלמנטל האחרון נמצא בשאול, ושתדע לך עוד דבר. אני בדרך כלל לא נוהג להתגלות לחצויים, בעיקר לא של אתנה, אבל אתה יוצא דופן" אמר לי האדס.
החלום כולו התפוגג ופקחתי עיניים בתוך הרכבת.