הטבלה המחזורית – פרק 41 + 42

ובכן, הגעתי לחלק בסיפור שאני ממש לא יודע אותו, אני אתן לירדן להסביר. בסדר?

•ירדן•
אני ופרסי התנדבנו לצלול. לא שהאחרים (חסרי התועלת, אה?) יכלו להתנדב. אופאל ציידה אותי ואת פרסי בחרבות חדשות. הייתי נבוכה מאוד אחרי הנשיקה ביני לבין ג'ייקוב.
כמובן שפרסי תמך בי, הוא טען שאנחנו זוג חמוד ביחד וזה גרם לי להסמיק עד שורשי השערות שלי.
קפצתי למים הקרים בזמן שפרסי מאחוריי. מגובה כזה היינו אמורים להימעך כמו פחיות אלומיניום אבל לא קרה לנו כלום. שום עצם לא נשברה לנו. כייף להיות בת פוסידון.
נתתי לחושים שלי לפעול במקומי ולהנחות אותי לעבר אונדינה.
במהרה הגענו למים בעומק אדיר. דגים מידי פעם התנגשו בי והתחכחו בהנאה, כאילו אני דג אחר.
יכולתי לשמוע את המחשבות של פרסי ממש. אני לא מרגישה בנוח לספר לכם במאה אחוז כל מחשבה שעברה לו בראש אבל הוא היה מבולבל. שמתי לב שעוברים בו זיכרונות מתקופות שהיה מבוגר יותר, כאילו הוא לאט לאט חוזר לעצמו. אבל למה, ואיך?
צללנו עמוק יותר. לאן שחשבנו שזה יהיה. לאט לאט התחלתי להרגיש יותר ויותר כוח חזק. הבנתי שזאת אונדינה.
צללתי למטה עד שהגעתי למעין ארמון בנוי לבנים חלולות כמו אקווריומים, כמו שג'ייקוב תיאר לי. שמעתי קול בראש שלי, מחשבה של פרסי.
"היא כאן" הוא אמר לי במחשבות.
נכנסתי דרך פתח שהיה שם. פרסי קודם נתקע בקיר ולבסוף נכנס פנימה.
"אז מה… את וג'ייקוב…" אמר לי פרסי במחשבות.
"מה לא בסדר?" שאלתי.
"כלום" הוא אמר "אתם חמודים יחד".
לבסוף מצאנו את אונדינה יושבת לה על מעין כס של מים. תהיתי, למה שאר האלמנטלים חיו בצניעות והיא בארמון?
היא לא הבחינה בנו. היא הייתה עסוקה בלבחון מפה.
זה היה פשוט כל כך. פרסי פתח את התיק הירוק ואונדינה פלטה צווחה ופערה עיניים כאשר התחילה להישאב פנימה. פרסי סגר את התיק ותלה על הגב שלו.
"אוי, עושי צרות" אמר קול מאחורינו. קול גברי נמוך.
…
•ג'ייקוב•
מצטער שהשתלטתי על הסיפור, אני יודע שעצרתי בחלק מותח, אבל ביקשתי במיוחד מהקלדן הנחמד שלנו, דין, לכתוב את הסיפור שלנו (הרי אני וירדן דיסלקטים, אנחנו ממש לא יודעים לכתוב) כדי שאוכל לספר לכם מה קרה לי.
בכל מקרה, אני ואופאל נשארנו לבד על הגשר. ואז המים התערבלו ויצרו מעין מסך, הודעת איריס-נט. בהודעה הופיע כירון.
"שלום כירון" אמרתי.
"שלום ג'ייקוב, אופאל, איפה אתם?" הוא שאל.
"נורבגיה, טרומסה" אמרתי "ירדן ופרסי בדרך לאלמנטל המים".
"אל תתרחקו מטרומסה, אתם אולי תיאלצו להגיע לאוסלו, אם אכן תגיעו לאוסלו, אל תתעקבו עם אף איש, תזהרו לחלוטין! זה מסוכן, אתם עלולים למות. מיד תבואו לארצות הברית" הזהיר אותי כירון.
"מה יש באוסלו?" שאלתי.
"פשוט תזהר!" הוא אמר.
הוא העביר את ידו בתוך הרסס והרסס נעלם.
…
•ירדן•
הסתובבתי לאחור כדי לראות גבר שידעתי כבר מי זה. הריח שלו היה מרדים מאוד, הפנים שלו שינו צורה. הוא היה לבוש מעיל שחור ארוך.
"מורפיאוס" אמרתי.
"את עושת צרות קטנה" אמר מורפיאוס. הוא הושיט את ידו בשביל להרדים אותי.
פרסי שלף את החרב שלו.
"אל תיגע בה" הוא אמר. אומנם הקול שלו לא היה נשמע טוב תחת המים אבל במחשבות שלי שמעתי אותו היטב.
מורפיאוס בהה בסכין.
הוא משך בכתפו ועמד להרדים את פרסי במקומי אבל אז פתאום הרגשתי משהו משונה. המים כאילו היו חמים יותר. מורפיאוס לפתע נעלם, כאילו נמחק על ידי מחק ענקי.
שמעתי קול במחשבות שלי.
"תעלו למעלה, אני צריכה לדבר איתך" אמר הקול. זה היה קול מתוק ונשי.
…
פרסי ואני יצאנו יבשים לחלוטין מהמים ובכלל לא היה לנו קר. פרסי עידכן את ג'ייקוב ואופאל בהכל בזמן שאני שחיתי לצד השני של הגשר. המשכתי לשמוע את הקול הזה. חששתי שזאת מלכודת אבל זה לא היה נכון. הרגשתי את זה בכל הגוף שלי.
לבסוף על היבשה חיכתה לי אישה ממש יפהפיה. השיער הגולש שלו היה בצבע שטני, העיניים שלה החליפו צבעים. היא הבזיקה מידי פעם כך שבכל פעם היא נהיית אפילו יפה יותר.
"אפרודיטה?" שאלתי.
האישה חייכה.
"מה את עושה כאן? איתי?" שאלתי.
"שלום ירדן" אמרה אפרודיטה. היה לה קול מתוק אבל, כאילו היה בו ממתיק מלאכותי.
לא ידעתי איך לפנות אליה.
"תפסתם את אונדינה, נהדר" אמרה אפרודיטה.
"ומה עם מורפיאוס? את הרחקת אותו?" שאלתי.
"ניחשת טוב" אמרה אפרודיטה.
"למה שתעשי את זה?" שאלתי.
"כי את מוצאת חן בעיניי" אמרה אפרודיטה "אבל גם כי אני צריכה לבקש ממך משהו".
"מה אלה בת אלמוות תרצה מבת תמותה פשוטה כמוני?" שאלתי.
"את אולי לא שמת לב, אבל הקטה ומורפיאוס מתכננים מרד" אמרה לי אפרודיטה.
התאפקתי לא לצחוק עליה. לא, אני לא אשים לב לכך שאלה ואל תקפו אותי שלוש פעמים.
"אז…?" שאלתי.
"מה זאת אומרת אז?" שאלה אפרודיטה.
"מה את רוצה?" שאלתי.
היא הביטה בי בבוז.
"למה את מביטה בי ככה?" שאלתי.
"את חסרת כבוד" היא אמרה.
"כבוד?" שאלתי "אני לא מכבדת?".
"את חוצפנית קטנה" היא אמרה.
"רק רגע, מה?" שאלתי.
"מה מה?" היא שאלה.
"איך בכלל התחיל הבלאגן הזה?" שאלתי.
"את חוצפנית גדולה" היא אמרה.
"נו באמת" גלגלתי עיניים "מה הבעייה שלך?".
אפרודיטה פערה עיניים.
"אני הצלתי אותך" אמרה אפרודיטה.
"סביר להניח שאת היית מושמדת אם לא היית מצילה אותי"
"אני בת אלמוות"
"אז היית מקבלת עונש נצחי"
"זהו זה! את קיבלת את זה על עצמך"
"מה תעשי לי? תגרמי לי להתאהב בעמוד? אהבה זה דבר טוב אבל גם חסר תועלת"
"אין לך מושג כמה מגוחכת את נשמעת" אמרה לי אפרודיטה. היא התחילה לזהור.
"את עוד תשלמי" היא אמרה.
היא לבסוף התפוגגה ואני הפנתי מבט מתוך אינסטינקט תוך כדי מחשבה על "איך לעזאזל זה קרה?!".
שחיתי חזרה לאיפה שפרסי, אופאל וג'ייקוב היו. שלושתם בדיוק אכלו משהו, אפילו לא ידעתי מה.
"את חייה!" קראה אופאל כאשר עליתי על החוף.
"כן" אמרתי.
"חשבתי שמתת! לא היית שיצאנו" אמר פרסי.
הסתכלתי על ג'ייקוב. העיניים שלו היו אדומות מסביב לקשתית האפורה שלו. היו לו שבילים של דמעות.
"איפה היית?" שאל אותי פרסי.
סיפרתי להם הכל.
"מזל ששרדת" מלמל ג'ייקוב.
"בשבילך ג'יי" אמרתי לו. הוא חייך חיוך קטן.
"אז עכשיו צריכים לחזור לארצות הברית" אמרה אופאל.
"אנחנו צריכים ספינה כלשהי" אמרתי.
"אז בואו ניקח אוטובוס לאוסלו, יש שם ספינות" אמר פרסי.
"לא אוסלו" אמר ג'ייקוב.
"אין לנו ברירה" אמר פרסי "קדימה, בואו נברר".