הטבלה המחזורית – פרק 37

שנינו היינו עייפים. מאוד עייפים אז סידרנו לנו מקום לישון מתחת לעצים בתוך מוסך נטוש. לא רצינו להדליק מדורה על אף הקור הנוראי. אני לא יודע מה הייתה הטמפרטורה אבל אני משוכנע שהיא לא חיובית. כמעט כמו ההרגשה של שנינו.
שיהיה לכם ברור, בטרומסה יש חצי שנה אור. למזלנו הגענו לתקופת האור, אבל עכשיו היה צריך להיות לילה והמחסן היה חשוך מאוד.
מאז שהתחלנו את המסע ממש לא ידעתי מה עם ירדן. היינו ידידים אחרי הכל אבל משום מה היא נהייתה עצבנית יותר. רעה יותר?
היא נאנחה ואז אמרה :"אתה בטח כועס עלי" ממש כאילו קראה לי את המחשבות.
"לא אני לא" אמרתי.
"אתה כן" היא אמרה. היא הרימה את הראש. לא ראיתי את זה בגלל החושך אבל הצללית של הראש שלה הפכה את המצב לקצת יותר מפחיד.
שמעתי טיפות מטפטפות.
"לא יודע, את… יותר… כועסת?" שאלתי.
"אתה מצפה לתשובה כנה ממני?" היא שאלה אותי.
"לא יודע, את עצבנית כל כך על חברה לצוות שלנו, זה לא כל כך חכם" אמרתי.
"כי אתה פרופסור" היא אמרה ברוגז "אז אני צריכה לתת לך לעשות את כל האסטרטגיות ולבקש ממך לנהל לי את החיים?".
"לא" אמרתי "לא התכוונתי לזה".
"בטח שכן" היא אמרה "מחשבון".
"מוח אצה?" שאלתי.
"אויש, אתה צריך למצוא לי כינוי מקורי אחר" היא נאנחה "אתה לא יכול לקחת כינוי ממשהו אחר".
"אז אולי…. אני אחשוב על זה במהלך הלילה" הבטחתי.
"לילה טוב מחשבון" היא אמרה.
אני לא ידעתי אם היא הלכה לישון אבל אני המשכתי לחשוב. לא, ממש לא על כינוי בשבילה. אני חשבתי בעיקר על איך נמצא את אונדינה, אלמנט המים. נזכרתי שירדן היא זאת שידעה איפה היא, ולא כירון. אני מודה שרציתי להעיר אותה ולשאול אותה איך היא ידעה אבל ריחמתי עליה. הממממ… אני צריך לשלב לה בכינוי "פצצת עצבים" או משהו. זה ממש יתאים לה.
הנחתי את הראש על הכר המאולתר שלי (שאפילו לא ידעתי מהו) ונרדמתי.
כמובן שהיה לי חלום. חלום מזעזע קצת. יצור כחול גדול שנראה כאילו כל המים מסתובבים סביב הגוף שלו שהיה כמו של בת אדם רק כחול לחלוטין בצבע כהה ממש. העיניים שלה היו כחולות מאוד. היא הביטה לכיוון הנגדי ממני. הייתי שוב בטירה הכחולה שקולה אקווריומים.
עמד לידה גבר עם מעיל שחור ארוך. הגבר עצמו היה גבוה. לא יכולתי לראות את הפנים שלו בגלל משחק צללים. היה לו ריח מוזר, של חלב חם. מאז ומתמיד שנאתי חלב חם אבל בכל זאת, היה לזה ריח משכר קצת. לא זיהיתי אותו. הוא הביט ישר לכיוון שלי והתכווצתי במקום שלי למקרה שראה אותי אבל הוא לא ראה בכלל.
"הם בטרומסה" אמר הגבר. היה לו קול דומה מאוד לשל דאוקליטוס. רציתי רק לברוח משם. ראיתי מספיק. מספיק בשביל להבין שראינו את אונדינה, וממש לא רציתי לראות אותה עד לרגע שתצטרף לגנום ווולקנוס בתיק שלי. רק רגע, איפה התיק שלי בכלל? אוי לא! אצל אופאל ופרסי.
ישנו עד שפשוט התעוררנו. לא יוכלנו על פי שום דבר אחר.
התעוררתי בבהלה בדיוק כאשר ירדן הדליקה לנו אש.
"מה קרה?" היא שאלה.
סיפרתי לה על כל החלום ועל התיק הירוק.
"אוי לא" היא אמרה "אבל איפה בכלל פרסי ואופאל?!, לאן הקטה שלחה אותם?".
"אני לא יודע" אמרתי.
"אבל זה או שאנחנו נחפש אותם, או שהם יבואו לכאן" אמרתי.
"וזה… רע מאוד" אמרה ירדן.
הנהנתי.
היא נאנחה.