הטבלה המחזורית – פרק 23 + 24 (פרק כפול)

"אז… את… אופאל-פל?" שאל פרסי.
"ואתה פרי" אמרה אופאל וגיחכה קלות.
"אבל זה… חייב להיות צירוף המקרים הגדול ביותר אי פעם" אמר פרסי.
"גורל, כל דבר שנוגע לאלים אינו במקרה" אמרה אופאל וחייכה חיוך רחב.
פרסי ואופאל התחבקו.
"את לא נראית בת 12" אמר פרסי.
"לא, אני בת 32, ואתה בן 31" אמרה אופאל.
"זה קשור ל'אלים' האלה שאת מציינת? האלים היווניים מהשיעורים של מר ברונר?" שאל פרסי וסקר אותי ואת אופאל כאילו שנינו נחתנו מגלקסייה אחרת, אולי גלקסייה שכולה יוונית, או איפה שיש אלים. למען האמת, התחלתי לפקפק בקיום אלים בדיוק כמו פרסי. אני יודע, אני יודע, פגשתי שני אלמנטלים, מפלצת אחת, הרבה חצויים ואלה, אבל האם זה הספיק לי? החלטתי שעד שאני לא רואה את האולימפוס, אני לא אחליט בוודאות אם יש או אין. אבל אם החבר'ה החליטו למתוח אותו, זאת המתיחה הטובה ביותר אי – פעם, הייתי משוכנע שטובה הרבה יותר מצירוף המקרים הגדול של פרסי ואופאל.
"אפשר עכשיו לדעת מאיפה אתם מכירים?" שאלתי.
"אבא שלי היה בחודשיים בשליחות בניו-יורק, בדיוק חגגתי גיל 5 והייתי בגן יחד עם פרי" אמרה אופאל "לא הצלחתי עוד לומר את השם שלו באופן נורמאלי".
"ואני קראתי לה אופאל-פל כי חשבתי שזה מצחיק" אמר פרסי ובחן אותי היטב כדי לראות שאני לא צוחק עליו. כמובן שלא צחקתי עליו. לא יש (והאמת שעדיין יש) דובי ממולא פרווה בשם פלאפי ואני מודה שכל לילה אני הולך לישון איתו מחובק.
"אז הייתם רק חודשיים ביחד ואז מה?" שאלתי.
"הייתי צריכה לעזוב" אמרה אופאל.
"ולי היה קשה כי הייתה החברה היחידה שלי, כל השאר היו מאוד רעים אלי כי הייתי מוזר" אמר פרסי.
"אתה לא מוזר, אתה שונה" אמרה אופאל.
"אבל, איך זה אפשרי שאני בן של פוסידון? האל של כל הימים והאוקייאנוסים?" שאל פרסי.
"יש לי רעיון" אמרתי. "י-ר-ד-ן!!" צרחתי בכל הכוח.
"מה?!" שמעתי תשובה רוגזת.
"רק רגע" אמרתי ורצתי למעלה.
ירדן עמדה שם ליד ההגאים. היא ניווטה את הכל בצורה מושלמת.
"אני צריך את הקלשון שלך, אנחנו עומדים להוכיח לפרסי שהוא בנו של אל הים" אמרתי.
"ג'ייקוב, אתה יודע מה?" אמרה ירדן.
"מה?" שאלתי.
"אני חושבת שאני סולחת לך" אמרה ירדן "אבל, בבקשה אל תעשה עוד דברים מפגרים".
"אני בן של אלת החכמה, איך אני אעשה דברים מפגרים?" שאלתי.
היא חייכה את החיוך הקבוע שלה.
"בסדר, אז אנחנו עכשיו בדרך לנורבגיה, נכון?" שאלתי אותה.
"נכון" היא ענתה "אנחנו נגיע לשם בעוד יום בערך".
"מהי מהירותינו?" שאלתי.
"אנחנו נוסעים במהירות 30 קשר" אמרה ירדן "זה מהיר".
"וכמה דרך נשארה לנו?" שאלתי.
"יש לנו עוד…" היא הסתכלה במחוון כלשהו "יש לנו עוד 6,410 ק"מ, תחשב את זה אם בא לך".
"213.66666666666666" עניתי מהר וטלטלתי את הראש שלי.
"וואו, זאת תחושה ממש מעצבנת כל פעם שאני מחשב משהו" אמרתי "זה כאילו אני מאבד שליטה בעצמי".
"ככה אני מרגישה שני מנווטת, אבל אני יחסית אוהבת את זה, נותנת לאינסטינקטים שלי לפעול" ענתה ירדן. היא הורידה את הקשת שלה מהשיער. השיער השחור שלה פתאום נראה כל כך אנמי.
"פרסי, אופאל, תעלו למעלה בבקשה" אמרתי להם.
אחרי שהם הגיעו נתתי לפרסי את הקשת.
ירדן ניגשה אלינו.
היא הסבירה לפרסי בדיוק איך להפעיל את הקשת עד שלבסוף זה הפך לקילשון.
פרסי החזיק אותו. היה נדמה שהוא מצליח.
"תניף" לחשה לו ירדן.
פרסי הניף ולפתע גל ענקי הגיע אלינו והרטיב אותי ואת אופאל לחלוטין ואת רוב הסיפון. פרסי וירדן עמדו בתוך עיגול פרטי כל אחד שבו אין שום טיפת מים. הבגדים שלהם לא היו רטובים בכלל.
"עכשיו אני מאמין" אמר פרסי ובהה בבגדים היבשים שלו.
"אכפת לך לייבש אותי?" שאלתי את ירדן.
היא גיכחה קצת אבל נגעה לי בכתף והצליחה להעלים את כל המים.
"וואו, אדיר" אמרתי "ממש תודה".
"אין בעד מה" היא אמרה.
"תגידי, אופאל, יש לך עדיין את התמונות?" שאל פרסי.
"אילו תמונות?" שאלתי.
"בגיל 5 אבא קנה לי מצלמה קטנה אז צילמתי בלי סוף את פרסי והוא אותי" סיפרה אופאל "הנה התמונות".
היא שלפה מהתיק שלה תמונות.
בתמונה הראשונה ראו את פרסי כילד קטן עומד ומאחוריו בריכת מים ומעליו דגלונים – H, K, T, E. המים בבריכה נראו כאילו הם בזמן הוריקן.
"תקלטו את התמונה הזאת" אמרתי "מוכר לכם?" שאלתי תוך כדי הצבעה על המים.
"וואי, זה כמו המערבולת שהקטה עשתה לו" אמרה ירדן "ותראו את הדגלים".
"מה איתם?" שאל פרסי.
"כתוב שם HKTE, נשמע כמו הקטה, לא?" שאלה אופאל.
"זה נכון" אמרתי "אז התמונה הזאת ניבעה את מה שיקרה לפרסי?" שאלתי.
"הגיוני" אמרה אופאל "בואו נעבור לתמונה הבאה".
בתמונה הזאת ראו דמות כזאת על פוסטר. לדמות היה שיער ג'ינג'י בוער ועיניים שחורות וחולצה שחורה מחזיק בקבוק כלשהו. הוא היה נראה דומה בצורה מחשידה למישהו שכבר ראיתי אבל לא ידעתי עוד מי. את מרכז התמונה תפסה ילדה שנראתה מבוגרת לגילה עם שיער שטני שנוטה לבלונד עם עיניים חומות חמימות. היא הייתה עסוקה באכילת עוגת שוקולד. ילד מאחוריה היה נסתר ברובו אבל גם הוא החזיק עוגה. הפרוסה שלו הייתה כנראה מהפינה העגולה כי הוא החזיק אותה בזווית שזה נראה כמו כיפה חומה.
ליד העוגה עמד פרסי בעצמו. הוא עמד כאילו לא נוח לו, וכאילו לא טוב לו איפה שהוא עומד. הפלאש סינוור אותו לחלוטין והוא היה נראה כאילו תקעו לו זיקוק בפרצוף.
"האיש הזה בפוסטר, מי זה?" שאלתי.
"זה איזה כוכב תוכנית ילדים ישן" אמר פרסי
"זה רק אני או שהוא דומה יותר מידי לאלמנטל האש?" שאלה ירדן.
"בחיי" אמרה אופאל.
"והעוגה הזאת, כמו גנום" אמרתי.
"ופרסי, למה הוא נראה כל כך לא בנוח?" שאלה אופאל.
הסתכלנו על פרסי.
"משהו כאן מאוד לא בסדר, אבל זה אמור לחזות את העתיד, שכבר קרה" אמרה ירדן.
"איך תמונה יכלה לחזות את העתיד?" שאלה אופאל.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו צריכים להסתכל על עוד תמונות" אמרה ירדן.