הטבלה המחזורית – פרק 14

החום רק הלך וגבר ככל שהגענו ליעד. אופאל התנדבה לסחוב את התיק הירוק של לכידת האלמנטלים.
ירדן לא הייתה מרוצה אבל שתקה.
"בת כמה את אופאל?" שאלה ירדן.
"אני?" שאלה "אני בת 32".
"מה?!" שאלתי "את נראית כל כך צעירה".
"אני בת של הבה, אני תמיד אראה כמו נערה" אמרה אופאל וחייכה אלי חיוך של "כאילו דה!".
לא יכולתי להתכחש לעובדה שהיא נראית טוב. והיא גם נחמדה.
ירדן פתאום נראתה קצת מאושרת מהמידע הזה. באמת שאני לא מבין מה עובר בראש שלה.
אופאל לפתע נעצרה מול דלת. היא הסתובבה אלי ולרגע ראיתי שיש לה עיניים כחולות, כמו מין הבזק אבל אז הן חזרו לחום המקורי שלהם.
"הוא כאן" היא אמרה "אני מסוגלת להרגיש את זה"
"גם אני" אמר פרסי "אני מניח שבגלל שאני מהמים והוא אש אני מרגיש את הכוח העוצמתי שלו".
"שניכם בני פוסידון, תוכלו ללכוד אותו?" שאלתי.
"ברור" אמר פרסי.
"המממ…." אמרה ירדן.
"ירדן, את מסוגלת, את יכולה בקלות לזמן גל מים, אם תרגישי מעין משיכה כזאת בבטן, או משהו כזה" אמר פרסי.
הסתכלתי לאן שייכת הדלת. זה היה בקתן בצבע אדום צעקני. הוא היה בדיוק כמו ביתן שראיתי במחנה החצויים – ביתן ארס נדמה לי.
הקשתי על הדלת.
הדלת נפתחה. אישה עם שיער ארוך שחור ועיניים שחורות פתחה את הדלת.
"מי אתם?" שאלה.
"אנחנו, מוכרים מדלת לדלת" הצעתי מהר "ואנחנו עושים סקר, אכפת לך להביא את כל דיירי הבית?".
"בסדר" האישה נהמה ובאה.
"רעיון גאוני" אמרה לי ירדן.
"אני בן אתנה, לא?" שאלתי.
היא עשתה לי פרצוף.
לרגע הרגשתי שוב פעם בבית ספר שקיבלתי 100 במבחן במתמטיקה והיא קיבלה 58 במבחן בעל פה כיוון שלא הצליחה להציג דרך והיא טענה שאני גאון הדור ואמרתי לה שאני יודע את זה, אני מושלם והיא תמיד עשתה את הפרצוף הזה.
זה היה אחד הדברים שיותר אהבתי בה ואני מודה שזה היה פרצוף חמוד.
הגיע לשם עוד נער אחד זעום למראה. העיניים שלו היו אדומות, הוא היה ג'ינג'י מנומש כולו והוא ממש זרח, הקרין חום עז. הייתה לו חולצה שחורה של גולגולת והוא ענד עגיל גולגולת על אוזן שמאל. המכנסיים שלו היו ג'ינס שחורים משופשפים וקרועים והוא נעל נעליים שחורות עם פס אדום זורח.
הוא נעץ בי מבט של שנאה טהורה. הרגשתי איך כולי נשרף מהעוצמה שהוא טומן בתוכו, כוח עז עצור בתוכו. לא היה לי ספק שזה וולקנוס – אלמנט האש.
"כן?" הוא שאל בקול גס ומחוספס.
"יש לנו סקר" אמרתי.
לקחתי את התיק הירוק מאופאל.
"אתה אוהב תיקים שכאלה?" שאלתי "בצבע כזה?".
"לא! בשביל זה אתם מפריעים לי?" הוא זעם.
פתחתי את התיק. ניחשתי שצריכים לכוון את זה אליו.
"מה זה?" שאל.
"הכל יהיה טוב" אמרתי וכיוונתי את התיק.
הוא פער עיניים ולרגע היה נראה מבועת ואז התיק הוציא מעין טורנדו ששאב אותו פנימה.
"לא" הוא צעק. סגרתי מהר את התיק.
"מה עשיתם לבן שלי?!" היא שאלה בפאניקה.
"הוא לא הבן שלך" אמר פרסי לפתע. הוא הקיש באצבע שלו ומשב רוח יצא לו מהיד.
"הוא לא הבן שלי" היא אמרה "טוב, להתראות לכם".
היא סגרה את הדלת.
"מה זה היה?" שאלתי.
"ערפול" אמר פרסי "בואו נצא, עכשיו לאוסטרליה".