החצויים העתידיים 1

האמתי אם הייתם אומרים לי שאני אהיה חצוי כמו בספרים הישנים מלפני 3500 שנה ושהאלים מלפני 6500 אמתיים הייתי נורא שמח אבל לא הייתי מאמין שאני חצוי. היו לי חיים רגילים אם שני הורים. אם הייתם מספרים לי שהחבר הכי טוב שלי סאטיר ויודע על האלים היווניים יותר ממני הייתי מחליט שאתם משוגעים. אם תרגישו משהו מוכר תעזבו את הספר ואל תקראו אותו עד שתדעו ממילא. אם הייתי מאמין לכם הייתי חושב שאני בן של אתנה.
אני חושב שהכול התחיל שיצאנו לטיול במוזאון ההיסטוריה זה המקום שאני הכי אוהב ולכן נורא אבל נורא התרגשתי. היינו בחלק שאני הכי אוהב החלק של המפלצות היווניות ופתאום שמתי לב ששלושה קיקלופים ירדו והיו פסלים של אנשים מודרניים. פניתי לחבר הכי טוב שלי דן. הוא לא אהב היסטוריה כמוני אבל הכרחתי אותו לבוא איתי לאיפה שנשברו הפסלים והראיתי לו. "נכון" הוא אמר בנימה של דאגה שלא היתה אופיינית לו. אמרתי גם לשני החברים האחרים שלי אורי ולוטן, אבל הם לא התרגשו מזה. אחר כך הראיתי למדריך הוא אמר: "נכון" והלך לקרוא למישהו אחר כך באו שלושה אנשים ופתאום הם הפכו לקיקלופים. הסתכלתי על כולם אבל נראה שהיחידים ששמו לב זה אני, אורי, לוטן ודן. דן צעק לנו: "אורי, דן, נדב" וזרק לכל אחד מאיתנו חרב מתקופת יוון. מזה דווקא לא הופתעתי, דן אסף כלי נשק מכל ההיסטוריה. "מה לעשות עם זה?" שאל לוטן "להילחם בקיקלופים" עניתי לקחתי את החרב ותקעתי באחד אותה. ואז הלכתי להגן על דן כי אחד הקיקלופים תקף אותו והרחקתי את הקיקלופ אל לוטן שחיסל אותו. האשימו אותי, את לוטן ואת אורי בהריגת אנשי המוזאון ואת דן בנשיאת אקדח ללא רישיון (איזה אקדח?) אז ברחנו. פתאום ראינו שביציאה למוזאון עמד מינוטאור.