הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 55 – אפילוג – פרק הסיום!

טום צעד ברחובות וורשה, אל עבר הרחוב הישן שלו.
עם כל צעד, הוא הרגיש כאילו ענן נוסף נצמד אליו, והוא נטען חשמל. הוא הרגיש כובד עם כל צעד, כאילו משקולות נסתרות טמונות לו בנעל. הוא לבסוף העז להיכנס לבית הישן שלו, שאף אחד לא גר בו כבר עשר שנים.
הוא ניגש אל השולחן, שם הוא ראה מפתחות ישנים, דפים מצהיבים, ואז ליבו כמעט נדם.
לב בצבע אדום מצהיב מתקלף ישב שם. הוא פתח, וזיהה את כתב ידו. אפילו את מה שכתב לא הצליח לקרוא. הוא הרגיש כאילו הדיסלקציה שלו מחמירה עם כל שפה שלמד.
הוא בהה בכתב הישן שלו.
"כאן פגשתי אותו" אמר קול נשי מאחורי טום.
טום הסתובב, כאילו תקעו בו שוקר חשמלי מאחוריו.
הוא זיהה את הדמות שראה. אמו – אתנה.
"כאן?" שאל טום, בקול חלול, בעודו אוחז בנייר המתפורר.
"הוא הדהים אותי, הוא היה יותר מסתם חכם, היה לו לב של זהב, הוא משך את תשומת ליבי." אמרה אתנה בקול מלא כיסופים.
"אני יודע" אמר טום "הוא היה אבא נפלא, ממה שאני זוכר."
הוא נעץ מבט מלא משמעות באתנה.
"אני מבינה שעשיתי טעות, ואני לידיעתך הצבעתי נגד הענשתך, אבל רוב האלים התעקשו על הרג בריאן. הרג של חף מפשע." היא אמרה, בכעס קל.
"כנראה שהאלים מעדיפים להשוויץ בכוחם, מאשר להיות הומאניים" אמר טום.
"אנחנו לא הומאניים, אנחנו לא בני אנוש." אמרה אתנה.
"וזאת הסיבה למה אתם כנראה לא מבינים למה עשיתי את מה שעשיתי" אמר טום, מאושר שמצליח ללכוד את אמו בפינה בוויכוח.
"כנראה" אמרה "אני בהחלט יודעת שאתה צודק, ושאני טעיתי, אני התנהגתי בחוסר חכמה משוואת, הייתי צריכה מראש לדאוג לכך שלא תלך למסע, להרגיע אותך אולי."
"מי גנב לי את הזיכרונות?" שאל טום, בקול שהיה מלא צמא לידע.
"זאת הייתי אני" אמרה אתנה "ותאמין לי, זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם בחיי."
"בכל שלושת אלפים השנים?" שאל טום.
"נשבעת בנהר סטיקס" אמרה אתנה.
טום השפיל את מבטו.
"מעולם לא התנהגתי ככה, מעולם לא הייתי כזאת רעה, במיוחד לא כלפי בני שלי, טום, אני מצטערת." היא אמרה.
טום הביט לה עמוק לעיניים.
העיניים שלה נראו שבורות, ממש כמו העיניים של אוון – אחיו.
הוא הרגיש גל של תחושה מוזרה. הזדהות? אולי.
הוא תפס עט מהשולחן, ומחק במהירות את השורה "לאבא" מהלב, ורשם "לאמא". הוא הושיט את הלב, סגור, לאתנה.
אתנה לקחה את הפתק בידיים רועדות. היא קראה, ועיניה התמלאו דמעות. אומנם הדמעות היו בצבע של כסף מותך, עדיין טום הרגיש שהן אמיתיות.
טום לא רצה שאמא שלו תגיד עוד מילה אחת, כל דבר יהרוס את הרגע הזה.
הוא פתח את זרועותיו, ונתן לה חיבוק, והיא הייתה המומה לחלוטין.
"יום אם שמח… באיחור של עשר שנים." אמר טום, מחייך.