הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 45

שאר הנסיעה עברה בשתיקה רועמת. טום סירב לדבר, והוא פשוט בהה בנוף המשתקף דרך חלון הרכבת עם מבט זועם. נופר נחרה על הכיסא, ובכך מוכיחה את העובדה שהיא בת של היפנוס, בזמן שאוון ופרל דיברו ביניהם בצרפתית מהירה, ובזמן שנופר לא נחרה, היא ואנדרו דיברו ביניהם על שטויות. אנדרו שם לב שאחרי כל פעם שהיא צוחקת, המבטים שלהם מצטלבים, והוא לא מסוגל שלא להרחיב את החיוך שעל שפתיו.
לבסוף הרכבת נעצרה בבירת ווילס, קארדיף.
"אז לאן?" שאל טום.
בדיוק אז הם ראו את הצל הענק של הדרקון.
"אחריו!" קרא אוון.
כל החמישה רצו במהירות אחרי הצל של הדרקון, אך לבסוף נתקעו מול בניין ענק, והדרקון פשוט נעלם מקו השמיים.
על השלט היה רשום "כולבו ויילס" בוולשית ובאנגלית. לא נכנסו לשם אנשים בכלל, לא היה נראה שהם בכלל מסתכלים בכלבו, או מבחינים בו, אל עף שהיה ענק. גדול מאוד, וזה הזכיר משהו לטום.
הכולבו מהחלום שלו.
"זה הכולבו מהחלום שלי" אמר טום.
כולם הביטו בו.
"כדאי שניכנס?" שאלה נופר בחשש קל.
"אני חושב שכן" אמר טום "המוכר ידידותי."
הם פתחו את הדלת, וצלצול של פעמון כניסה התנגן כאשר צעדו פנימה.
"שלום!" קרא קול.
גבר נגלה בין הצללים. טום זיהה אותו, עם השיער השחור הארוך האלגנטי, העיניים החודרות, רק שהפעם, היה נדמה שהן אדומות אפילו יותר, והיו לו זיפים קשים. לא היה נראה שהגבר מזהה את טום מהחלום. טום תהה אם החלום היה בכלל אמיתי, אבל הוא הניח בצד את השאלות שצצו לו; הן לא היו חשובות.
"ברוכים הבאים לבית הכולבו לחצויים, אתם צריכים משהו?" שאל הבחור.
הם הביטו סביב.
"יש כאן בגדים, כלי נשק, הכל" אמר הגבר "תסתובבו לכם כאן".
פרל הלכה יחד עם אוון להביט בקומה הראשונה.
"אנחנו לא עושים שופינג" לחשה פרל לאוזן של אוון.
"וואו, את בטוחה שאת בת אפרודיטה?" שאל אוון. פרל שחררה צחקוק אחד קטן ואז בחנה את הסחורה.
טום מצא קסדת מלחמה מעוטרת.
"תמדוד" הציע לו המוכר, שככל הנראה היה נואש מאוד מהמחסור הרב בלקוחות.
נופר עלתה לקומה השנייה, אבל עדיין לא מצאה לעצמה משהו.
פרל מצאה לעצמה קשת לשיער, בצבע כתום שהופכת לחרב. היא לקחה את הקשת והחליפה את הקשת בקשת שהייתה לה, שאם היית מוריד ומכופף אותה, היית מקבל שתי חתיכות פלסטיק שבור בצבע צהוב.
אוון מצא דרך להתחבר עם מולדתו, ומדד חולצה שעליה כתוב "I ♥ Norway" כאשר בתוך הלב, הופיע דגל נורבגיה.
נופר מצאה לעצמה כובע שמצא חן בעיניה. אנדרו רק ישב על קופסא והתבונן. הוא הביט למעלה. הוא ראה איך כל הקומות עגולות, ובכל זאת, בעליונה היה צל כבד וחושך חזק.
"מה זה?" שאל אנדרו את המוכר.
"זאת מנורה" אמר המוכר והצביע על מנורה שהייתה קרובה לקומה העליונה ביותר.
"לא" אמר אנדרו "הצל, צל של מה זה?"
"סתם, חיית מחמד קטנה שאני מגדל, לא משהו רציני" אמר המוכר בקול מרגיע.
"זה לא נראה כל כך קטן" ציין אנדרו את המובן מאליו.
"נו באמת" אמר המוכר.
זנב אדום השתלשל מהתקרה.
"זה הדרקון הוולשי?!" שאל אנדרו בהפתעה מוחלטת.
"טוב, כן" אמר המוכר "אבל אסור לך להפיץ את הבשורה הזאת ברבים, אני אוהב אותה."
"אבל אני צריך להרוג אותה" אמר אנדרו.
"אז כנראה שאני חייב להרוג אותך" אמר המוכר.