הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 44
טום הסתובב במהירות וראה איש בעל שיער שחור ארוך, שנפל על עיניו בצורה אלגנטית, ובעל עיניים חומות חודרות. הוא היה גבוה מהממוצע, לבוש בחליפה שחורה ובמכנסי ג'ינס כחולים כהים. לובן העין שלו היה אדמדם, כאילו לא ישן זמן מה, והבעת פניו הייתה מוזרה, כאילו הוא שיכור למחצה.
"שלום, לקוח" הכריז האיש.
"לקוח?" שאל טום, מבולבל.
"בחנות שלי" אמר האיש והצביע על קירות החנות.
הוא סקר את טום בבוז.
"אה… אין לי מושג איך הגעתי לכאן" אמר טום "אני צריך ללכת."
פניו של האיש נפלו, והיה נראה שכל הזמן לקוחות עוזבים אותו, וזה פשוט שובר לו את הלב, אבל טום לא התכוון להישאר שם, הוא אפילו לא ידע אם זאת מציאות או חלום.
טום לא ידע מה הוא עושה שם, או מה לעשות, אבל פתאום החלום התמוסס. הרקע הפך לשחור. האיש נעלם, הכל השחיר לחלוטין, ורק אישה נאה אחת הלכה לעברו של טום, בצעדים קלים.
"שלום. טום" אמרה האישה.
היה לה שיער ארוך בצבע בלונד-דבש, קצת יותר כהה משל טום. גם לה היו עיניים אפורות בצבע סערה, ומבט מהורהר, כאילו שמלבד השיחה עם טום, היא עושה עוד כל מיני דברים בראש שלה.
"ש..לום?" שאל טום.
"אל תחשוש" היא אמרה וחייכה חיוך קטן "לא ממני."
"כי?" שאל טום.
האישה צחקה צחוק מתוח ואז היא אמרה לו :"אתה מצחיק כמו אבא שלך."
טום חשב לרגע. האישה הזאת נגלת אליו בחלום… דומה לו… מכירה את אבא שלו…
"את אתנה" אמר טום.
היא הנהנה אליו. השתרר שקט קל.
"אמא…" אמר טום.
"כן?" היא שאלה. היה לה מבט מוזר בעיניים, משהו בסגנון של דאגה. אמיתית או מזויפת, טום לא היה יכול לקבוע.
"מי היה אבא שלי?" שאל טום.
"לוקאש נילסון" אמרה אתנה, והקול שלה היה מלא כיסופים.
"אני לא זוכר אותו" אמר טום.
"אני יודעת, טום, ואני מתנצלת" אמרה אתנה, והקול שלה היה מלא כאב.
"למה?" שאל טום "זאת היית את?"
"לא" אמרה "אבל…"
טום קטע אותה, הוא כבר היה בשוונג של כעס.
"אז החוטף של פרל? מי גנב לי את הזיכרונות, ולמה?"
"זה היה החוטף של פרל, כן, והוא לקח לך את הזיכרונות מסיבה אמיתית" אמרה אתנה.
"לקח?! הוא פחות או יותר גנב!" כעס טום "למה שלא תגידי לי?!"
"אני לא יכולה" אמרה אתנה "יש זיכרונות שלא צריכים להיות שם בשביל שתצליח."
"אז למה שלא תחזירו לי את כל מה שלא קשור?" הציע טום.
"אי-אפשר" אמרה אתנה.
"כי אתם נהנים לשחק לי במוח?!" שאג טום "אתם גונבים לי את הזיכרונות, אחר כך המפלצות האלו, אני חושב שאני השתגעתי או משהו, ומה היה הקטע ההוא, אני חושב שאפילו הייתי מאוהב בעצמי, תסבירי!"
"טוב זה…" היא התחילה, ואז נעצרה. דמעה יחידה עמדה בעינהּ.
"מה?" שאל טום "יש סיבה שאת עושה את זה לבן שלך?"
הקול שלו נשבר.
"זה בגלל ש…" היא ניסתה שוב והשתתקה.
"את צריכה להיות אלת החכמה, אבל את לא מתנהגת בחכמה" כעס טום.
"טום!" קראה אתנה, אבל לא בקול כועס, אלא בקול רך ופגוע.
טום הסתובב ושילב ידיים, לא מוכן להקשיב.
"בבקשה" היא אמרה "גם ככה זה קשה."
"אז שיהיה לך קשה" קרא טום. הוא התחיל לבכות ללא שליטה, ובדיוק אז הוא הרגיש שמנערים אותו כדי להעיר אותו.
"טום" לחשה לו פרל.
"מה?" הוא שאל בקול מנומנם.
"תתעורר, אתה מדבר תוך כדי שינה" אמרה לו פרל.
הוא התעורר לחלוטין, עדיין עם דמעות וכעס.
"מה קרה?" שאל אנדרו.
"לא חשוב" אמר טום. הוא יצא מהקרון, עדיין בוכה והלך לשירותים לשטוף את פניו.
תגובות (0)