הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 41

הם פסעו לאורך הרחוב, בזמן שטום התלונן על כך שכואבת לו הבטן, אבל כולם שתקו שתיקה רועמת, לאור העובדה שבבית הוא פחות או יותר הצליח להרגיז את כל מי שהיה בתוך הבית.
פרל החליטה להפסיק עם מופע האימים שלה בתור פריקית, והיא סידרה את עצמה יפה. היא ענדה לבסוף קשת לשיער בצבע כתום על השיער השחור הגולש שלה, ועכשיו היא נראתה כמו דוגמנית יפהפייה.
בסופו של דבר טום קלט את הרמז של האחרים והשתתק עד שהם הגיעו לתחנת הרכבת.
טום היה שקט מאוד, עד כדי כך שאנדרו העיף אליו מבט. הייתה לו הבעה ריקה, והוא בהה בשקט רב בקיר הנגדי לחלק בתחנה שבו הם ישבו.
"קרה משהו?" שאל אנדרו, בקול שמכיל קצת רשעות את טום.
טום לא ענה, אבל היה ברור שמשהו רע עובר עליו.
אנדרו שמח לאיד בלב שלו, אבל ניסה לעטות הבעת פנים מודאגת.
"טום?" שאל אוון והתיישב לידו, אחרי שהשיג לעצמו עיתון.
טום הביט באוון במבט מעורר רחמים.
"אכפת לכם רק לרגע ללכת, שנוכל לדבר בשקט?" שאל אוון אותנו.
"בסדר" אמרה נופר ועזבה מיד, ואנדרו אחריה. פרל עזבה רק לבסוף, אחרי שאוון הביט בה במבט מתחנן.
"טום? מה קרה?" שאל אוון. הוא הניח את ידו על כתפו של טום.
"אני לא רוצה לדבר" אמר טום.
"אני אחיך, אכפת לי ממך, תספר לי, בבקשה" ביקש אוון.
"אני מרגיש כאילו מפוצצים לי את הראש, ואני עכשיו פוחד מהקרב, הקרבות מלחיצים אותי."
"מה מלחיץ בדיוק?" שאל אוון בזמן שאחז את העיתון חזק יותר מרגע לרגע.
"אני מתחיל ממש לראות דברים מזעזעים של מלחמה, אנשים נהרגים, ערימות של גופות, נהרות של דם" אמר טום, ודמעה יחידה נצצה בעין האפורה שלו.
אוון הביט בו במבט מעורר רחמים.
"זה בסדר" אמר אוון "זה חלק מהמבחנים של החיים שבהם חייבים להילחץ לפני שמצליחים בגדול."
"איזה מבחן?" שאל טום "אני לא יודע לכתוב, אני כבר מזהיר אותך."
"לא יודע לכתוב?" שאל אוון.
"אני לא מסוגל לקרוא ולכתוב, אני לא מסוגל לעשות כלום" אמר טום ועוד דמעות נפלו מהעיניים שלו.
"מה קרה לאהבה העצמית שלך?" שאל אוון.
"מה לדעתך חשוב עכשיו?!" שאג טום.
אוון השפיל את מבטו.
טום קם עם כל הדמעות.
אוון אפילו לא שאל אותו לאן, וטום פנה לעבר השירותים של הרכבת.
"מה קרה לו?" שאל אנדרו במהירות את אוון.
אוון מלמל משהו בנורבגית.
"מה?" שאלה פרל.
"משהו עובר עליו, הוא בחרדה, הוא כבר לא אוהב את עצמו" הוסיף לבסוף אוון אחרי שראה את המבט המעוצבן בעיניים של אנדרו.
"לידיעתכם הוא בכה" אמר אוון "אני הולך לראות מה עובר עליו."
הוא הניח את העיתון על הספסל ונטש אותם.
אנדרו, נופר ופרל התיישבו על הספסלים.
"טום הזה פשוט נמושה" אמרה פרל ובהתה ברכבת שעברה שם.
"נמושה?" שאלה נופר.
"כן" אמרה פרל "מפונק, חסר היגיון וגם קצת טיפש, יחסית לבן אתנה."
"מה כבר יכול להיות לא בסדר בטום?" שאל אנדרו.
פרל בהתה באנדרו לפני שענתה.
"הוא מפונק מאוד, רואים שהוא גדל בבית שבו הוא קיבל הכל" אמרה פרל והחליקה את ידה בשיערה.
"ואת?" שאלה נופר.
"לגור בבית עם אבא שלא רוצה אותך?" שאלה פרל "לא יודעת."
"באמת?" שאלה נופר.
"אבא שלי היה טיפוס מפוקפק, כל בחורה שרק הייתה באזור כבר הכירה אותו, הוא היה דון ז'ואן, מתרברב על כמה שהוא נראה טוב, אבל בנינו, הוא לא." סיפרה פרל. "הוא היה מסתובב כל הזמן ברחוב, כאילו שהוא מיליונר. הוא לא היה, אבל הוא השקיע בעצמו הרבה. כל פעם שהוצאתי ציון נמוך הוא דאג להרביץ בי חינוך, דו משמעות."
"באמת?" שאל אנדרו.
היא רק הנהנה והביטה בקיר הנגדי.
"כבד" מלמלה נופר.
לפתע הם שמעו קול חבטות חזק ושאגה חזקה.