הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 38

אנדרו הגיע בריצה למעלה.
"ג'ולי!" הוא צעק.
"אנדי!" קרא קול של בחורה. הפעם הקול היה הקול הנכון של ג'ולייט.
"הגבר ההוא תפס אותי, הוא הביא איזה גבר אחר שיבנה סוג של רובוט בדמות שלי, האמת שזה היה ממש יפה לראות אותו עובד." מלמלה ג'ולייט.
אנדרו חבק אותה ושניהם ירדו למטה והתיישבו על הספות.
טום ואוון ירדו איתם, ובזמן שאנדרו הסביר לג'ולייט הכל על המיתולוגיה היוונית שהיא למעשה המציאות, השאר ישבו על הספות וניסו לרקום תוכנית פעולה.
"אז איפה לדעתם המאורה של הדרקון הוולשי?" שאל טום, מביט בנופר במבט חודר.
"הוא צריך להיות בקארדיף" אמרה נופר.
"כלומר, בירת ווילס" אמר טום.
הוא בהה דרך החלון, כאשר אור היום כבר החשיך והכוכבים צבעו את השמיים האפלים בלבן.
"כדאי שנתארגן לשינה" הציע טום.
אנדרו כבר הסביר הכל לג'ולייט והיא התיישבה על השטיח שהיה ארוג ברקמה מסובכת יפהפייה.
"אתם יכולים לישון בחדר אורחים, יש שם שתי מיטות. אני אשן יחד עם ג'ולייט בחדר שלנו, יש גם את החדר של ההורים, החדר הישן."
"אני אשן כאן בסלון" אמר אוון "אני לא כל כך רוצה לישון בחדר כלשהו."
"אני אשן יחד עם אוון" אמר טום בזריזות.
"יופי" אמרה נופר "אני אשן בחדר האורחים, יש לי בעיה עם שינה באותו חדר עם בנים."
נופר קמה והלכה לחדר, אחרי אנדרו וג'ולייט שסימנו לה את הדרך.
אנדרו ירד מיד עם מצעים וסדינים. ג'ולייט סחבה את השמיכות והכריות והם סידרו לטום ולאוון מקום לישון.
גוש של אסירות תודה חנק את הגרון של אוון. זה ממש לא מה שהוא היה רגיל אליו. הוא היה רגיל לאיומים מצד אביו, ולצעקות, ולבכי. כן, הנורא מכל היה הבכי, שרימז על כך שהסם הפסיק להשפיע.
"אני אלך לצחצח שיניים" הודיע טום.
"המקלחת שם" אמר אנדרו והצביע על דלת לבנה עם אשנב קטן בפנים.
"תודה" אמר טום וחייך אל אנדרו. אנדרו עלה למעלה במדרגות, מבלי להעיף אפילו מבט יחיד.
טום פתח את דלת החדר. היה שם כיור בתוך שיש לבן ארוך מול מראה גדולה. הייתה שם אמבטיה לבנה עם וילון לבן משובץ עיגולים כסופים קטנים שנצצו כמו כוכבים. זה הזכיר לטום משהו, אבל הוא לא ידע מה.
שירותים גם היו שם. הוא הוציא מהשקית שארז את משחת השיניים שלו, ומרח קצת על המברשת והתחיל לצחצח את השיניים.
טום סקר את עצמו במראה. פצעוני בגרות הופיעו בפניו, השיער שלו שהיה מפוזר.
הוא בקושי שם לב שלפתע אדם הופיע מאחוריו. אפילו שהכיור היה קרוב מאוד לקיר, ובאופן כללי, הבשמים שנחו על המדף, יחד עם המברשות וארון שהכיל תרופות, כל זה גרם לחדר להיראות קטן, אבל היה נדמה שטום אפילו לא שם לב, אלא פשוט המשיך בצחצוח כרגיל.
האדם היה בעל שיער חום מתולתל למדי, ארוך. העור שלו היה שזוף והיו לו עיניים בצבע דבש מדהימות.
הוא היה לבוש בחולצה לבנה ובמכנסי ג'ינס כחולות. הוא נשא על כתפו אשפת חיצים, ונטל את אחד מהחיצים.
שלא כמו באגדות, החצים לא נגמרו בלב, אם היו חצים קהים למחצה שהכילו בחוד הלא חד שלהם קצת רעל שפיתח אובססיה. אפילו לא אהבה. עד כדי כך המיתוס היה שקרי.
ארוס הכניס בעדינות את החץ לקשת ואז מתח אותה, לא שהיה בזה צורך גדול.
טום שטף את פיו ורק כאשר היישר מבט למראה הוא פתאום קלט את הגבר.
"מה אתה עושה כאן?" שאל טום מבעד למראה והסתובב כדי לראות את הגבר.
"תסתובב לך, שליחות של ארס, וזה בסדר, אתה גם לא תזכור אותי" אמר ארוס בהנאה גלויה, מחייך וחושף שיניים לבנות לחלוטין.
"הם אף פעם לא זוכרים" הוא מלמל לעצמו בחיוך.
הוא מתח את החץ וירה על טום שהחליט להסתובב על פי דבריו של היצור, ללא סיבה מוצדקת, והרגיש קצת מטומטם שעשה את זה. לא אחת מהחלטות החכמות שלו.
הוא בקושי הרגיש את החץ, אלא יותר הרגיש מין תחושה מוזרה בגוף שלו. כמו גלים של ים, עוברים בזריזות דרך הגוף שלו. החץ נמס אל תוך הרצפה, עשויה משבצות לבנות.
טום הביט באדם שאל מולו.
"נער יפה תואר" חשב לעצמו "בחיי". הוא קירב את ראשו כדי לראות יותר טוב. הוא נתן נשיקה קטנה במראה וגיחך לעצמו.
הוא אהב את העיניים האפורות הנבונות שלו, את שרירי הידיים שלו, ובאופן כללי הוא אהב את עצמו. יותר מכל דבר אחר אי פעם.
כן, טום נילסון מאוהב. בטום נילסון.