הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 33

טום לא שנא את אנדרו, אבל הרגשות שלו בהחלט הלכו לכיוון ההוא. אם המצב יימשך במגמה הזאת, טום אכן יכריז באופן סופי שהוא מתעב את כל מה שאנדרו מייצג.
הוא ואוון רצו לכיוון הקול של אנדרו עד שלבסוף נעמדו אל מול בית לבן ענק בן שתי קומות. הדשא היה פראי ולא מטופח, הדלת הייתה עשויה עץ חום כהה.
על העצים הורכב בית עץ קטן.
נופר ואנדרו ישבו למרגלות העץ ודיברו ביניהם. כאשר אוון וטום הגיעו נופר נופפה אליהם.
"זה הבית הישן שלי" אמר אנדרו "אם אתם רוצים מקום טוב."
טום לא כל כך היה נלהב מהרעיון, במיוחד לאור העובדה שזה הבית של אנדרו, ויש לו אחות קטנה.
בטח אחותו הגדולה בדיוק כמוהו, מפונקת, בכיינית, מלכת הדרמה.
"אחותך גם היא מסוגלת לשכנע?" שאל אוון כאשר הם התקרבו אל הבית הלבן.
"אני לא חושב" אמר אנדרו.
הוא פתח את תיבת הדואר שהייתה בחצר שלהם. היא הייתה כחולה לחלוטין עשויה ברזל.
הוא הוציא פתק מתוך תיבת הדואר שעליו כתוב בדיו שחורה של מחשב:
AKT ,GZU KVRUD
"אקט גזו קווארדו" אמר אנדרו.
"שזה?" שאלה נופר.
"אין לי מושג" אמר אנדרו "אתם יודעים, זאת שפה כלשהי?"
"לא" אמר טום.
"אז בואו נשמור את זה לאחר כך" אמר אנדרו ודחף את הפתק לכיס שלו.
"בואו" הוא אמר "ברוכים הבאים."
הוא פתח את הדלת והדבר הראשון שהם היו מסוגלים לראות היה חושך מצרים.
אנדרו לחץ על אחד המתגים וזה גילה סלון גדול מרוצף, מזגן קיר תלוי מעל הקיר שעליו מוקמה גם טלוויזיה ענקית שטוחה.
ספה ארוכה בצבע ירוק מוקמה אל מולה, ולפניה שולחן קפה עשוי זכוכית שמתחתיו עץ דקורטיבי.
אקווריום בעבע בצד, בזמן שמילא אוויר לאקווריום ריק.
אנדרו בחן את הדגים המתים באקווריום.
"הם מתו" אמר את המובן מאליו "לא נורא."
"הבית הזה פשוט מקסים" אמר אוון "מזכיר לי את הבית הישן שלי בברגן, רק שאצלי היה קצת יותר קר."
"ג'ולייט?" קרא אנדרו בקול רם "ג'ולי, אני כאן!"
"אנדי?" נשמע קול מלמעלה.
נשמע קול צעדים במדרגות, וילדה בעלת שיער שטני ארוך ועיניים ירוקות יפהפיות ירדה במדרגות. היה לה קול מלאכי-פעמוני.
"אנדי!" היא קראה בהתרגשות ורצה לחבק אותו.
"נעלמת לי!" היא אמרה וחיבקה אותו חזק.
"רק ללילה אחד" אמר אנדרו.
"אנדי!" היא קראה. היא הרפתה מהחיבוק ואחזה בזרועותיו.
"הסתדרת בלעדי, נכון?" שאל אנדרו.
"לא ממש" היא אמרה. היא עזבה את אנדרו.
"לא השתנת" היא אמרה.
"ברור שלא, עברו רק יומיים" אמר אנדרו בחיוך. היה ברור לכל שהיא חשובה לו כל כך.
"אז מה?" שאל ג'ולייט "תמיד רציתי להגיד לך את זה, אבל אף פעם לא יכולתי."
"אמרת שלא הסתדרת כל כך בלעדי, מה קרה?" שאל אנדרו.
"יש קולות מפחידים מעליית הגג שלנו, ואני פוחדת להיות לבד שם. בלילה האחרון לא ישנתי בכלל" אמרה ג'ולייט.
"קולות?" שאלה נופר בעניין פתאומי.
"כן" אמרה "תעלו ותשמעו בעצמכם."
אנדרו עלה בגרם המדרגות עשוי העץ, אוחז במעקה בצבע שמנת.
אוון, טום ונופר מיד אחריו.
אנדרו הצליח לזהות כמה קולות.
"כן…" אמר קול גברי.
"אויש, אתה כל כך חמוד" ענה קול מוכר.
"חבר'ה" מלמל אנדרו.
"כן?" שאל טום.
"זה הקול של פרל" אמר אנדרו.