הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 32

אוון נעץ בטום מבט מלא משמעות.
"מה אתה רוצה ממני?" שאל טום "זה לא אני, זה בעיקר אנדרו, הוא זה שהחליט להיות דרמה קווין."
"יש במה שהוא אומר צדק" אמרה נופר.
"אני הולך אחריו" אמר אוון.
"לא!" קראה נופר "הוא ביקש שלא נעקוב אחריו."
"אני אומר ברוך שפטרנו" אמר טום במרירות.
"למה?!" שאלה נופר בהלם.
"אני עדיין מנסה לקלוט מי אני, והוא כועס עלי בגלל זה?! מעניין מה היה קורה אם הוא היה מאבד את הזיכרון. הוא כל כך מלכת דרמה שבטח היה עושה מזה טלנובלה או נכנס לדיכאון למשך שנתיים לפחות ואז מפנים את זה, ואז, בדיוק שיחזור לו הזיכרון, הוא יבכה על הזמן שעבר לו."
"לא מצחיק" אמר אוון "טום, למה שלא תודה שטעית?"
"לא טעיתי!" כעס טום "איפה טעיתי בכלל?"
"אהה…" אמר אוון.
"כמו שחשבתי" אמר טום.
"תקשיב, אנדרו ממש חשוב לנו, ואני מתכוון לזה, הוא חשוב, תדאג לא לריב איתו" ביקש אוון.
"למה?" שאל טום.
"כי אתה הבוגר האחראי כאן?" הציע אוון בחיוך.
"מה אתם חושבים שאני?!" שאל טום "אני אפילו לא יודע מי אני!"
"מה?" התחיל אוון.
"אתם לוחצים עלי יותר מידי, אני לא גיבור על או משהו, רדו ממני!" צעק טום.
"אתה יודע משהו?" שאל אוון "אתה ואנדרו, שניכם בלתי נסבלים, שניכם פקעת עצבים. אתם לא יציבים כמו הר געש."
"אני הר געש?!" שאל טום. הוא כעס כל כך שהוא גם האדים.
"כן" אמרה נופר. היא הביטה בשניהם במבט מזלזל ועשתה כמו מה שכל נערה מתבגרת הייתה עושה, לא הקשיבה ורצה לכיוון שאליו אנדרו הלך.
"אנדרו!" היא קראה "אנדריי."
"אנדריי?" היא שמעה קול "קראת לי הרגע אנדריי?"
היא הביטה לכל הכיוונים עד שמצאה את אנדרו, בתוך בית עץ ישן ומרקיב.
"מה זה?" שאלה נופר "אתה נכנס לכאן בלי לדעת מי גר כאן."
"אני כן יודע" אמר אנדרו "כאן אחותי הקטנה גרה, ובעבר גם ההורים שלי, ואני."
"אז נוכל…" התחילה נופר ונעצרה באמצע, ככל הנראה מבושה.
"את ואני, נוכל להיות כאן, את הכניסה של בני אתנה, אני… אשקול." אמר אנדרו.
"טום עדיין לא בטוח מי הוא בעצמו, הוא כרגע משוויץ ביכולות שלו רק כי הוא מגלה אותן, אל תכעס עליו עכשיו, אני בטוחה שגם הוא מקנא בך" אמרה נופר "ואתה בן אדם מדהים, אתה פשוט מדהים בעייני, היכולות שלך פשוט מדהימות."
אנדרו הכניס את הראש שלו חזרה לבית העץ ואז ירד בסולם.
"הזדמנות אחרונה" הבהיר.
הוא ראה את טום ואת אוון במרחק.
"בואו" הוא קרא "בואו תפגשו את אחותי הקטנה."