הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 31

החור לא הדאיג את אנדרו. מה שהדאיג אותו הייתה העובדה שמתחתיו היו עמודים שפיציים למדי של בתים. חצרות ומדשאות ירוקות.
אנדרו צנח במהירות קטלנית למטה.
אוון צרח. נופר שמרה על שתיקה מאופקת. אנדרו חשב כמה מצחיק היה אם טום היה חותך את החוטים כדי להתחרות איתו, אבל טום לא טיפש, עד כמה שאנדרו כעס עליו. הוא אפילו לא ידע למה.
אנדרו התרסק לתוך העמוד.
הוא זעק מכאב, אבל הוא ראה שהחלק החד של העמוד פשוט עבר דרך הבטן שלו. שום דם. הכאב חלף בשנייה. אנדרו התיישב על הגדר. אפילו טיפת דם אחת לא הופיעה שם.
טום צנח על האדמה, אוון אחריו ולבסוף נופר.
"וואו!" קרא טום "זה היה פשוט מדהים!"
"מה מדהים?" שאל אנדרו בתור שאלה רטורית, כאילו רצה להראות לטום שהוא "נעלה" יותר ממנו במשהו, אף על פי, שאנדרו הרגיש שזה לא נכון. הוא שלח מבט מלא קנאה אל עבר טום. ואז הוא עצר בעדו. הקנאה שלו הפכה כבר לחטא. מזמן כבר.
חטא רע ומגעיל. זה לא היה יפה מצידו. בכל זאת, טום רק איבד את הזיכרון שלו והוא מנסה לשחזר את עצמו, לנסות להבין מי הוא, מה הוא ולמה. הוא כרגע מגלה את כל היכולות שלו מחדש, ואולי בגלל זה, זה נראה כאילו שהוא מדהים כל כך. זה כמו שכוכב חדש, שהוא עוד כחול, נוצץ ובוהק כל כך.
אנדרו קפץ מהגדר על הרגליים בדיוק כאשר אוון חתך את רצועות המצנח עם סכין.
"piece of cake" הוא אמר לבסוף, אחרי שחתך את רצועות המצנח.
טום גיחך לעברו.
"אז… איפה אנחנו?" שאלה נופר.
"באמצע אין לי מושג" הודה אוון.
"אז איך נמצא את הדרקון הוולשי?" שאל אנדרו.
בדיוק כאשר דיבר בום על קולי קטע את השיחה. האוויר כאילו נסוג לאחור וגרם ענקי חצה את השמיים במהירות אדירה. הגוף היה בצבע אדום.
"נדמה לי שזה הדרקון" מלמלה נופר.
"סביר להניח" אמר טום.
"לא כדאי שנשחרר קודם את פרל?" שאל אנדרו.
"איפה נמצא אותה?" שאל טום.
"חשבתי על זה" אמר אוון "אחרי הכל, מה תקף אתכם?"
"ציפורי מתכת" אמר אנדרו.
" ציפורי סטימפליה" אמר אוון "והן שייכות לארס."
"אז בעצם זה היה ארס?" שאל אנדרו.
"בדיוק" אמר אוון "נצטרך לחפש את ארס כאן."
"איפה לעזאזל נמצא את ארס כאן בבריטניה?" שאל טום.
"נוכל לנסות לנווט כאן" הציע אנדרו.
"איך?!" שאל טום "אנחנו לא מכירים את המקום!"
"אתה לא מכיר" אמר אנדרו "אבל אני כן, זאת המדינה שלי, ואני וולשי בעצמי, למעשה, בשבילי זה לחזור הביתה."
"אתה לא מקסיקני?" שאל אוון.
אנדרו גלגל עיניים.
"בכל מקרה, אולי אני אפילו אוכל לדאוג לכם למקום טוב לישון הלילה, בבית הישן שלי, אבל הוא רחוק מקרדיף, הבירה של ווילס, אבל אני בטוח שנוכל להסתדר."
"אני מניח שכן" אמר טום.
"עוד פעם אתה וההנחות שלך? המחיר כבר לא ירד למתחת ל – 10 עם כל אחת מההנחות שלך?!" כעס אנדרו.
"מה יש לך?" שאל טום.
"אתה כל הזמן עושה הכל בשביל להיות הכי טוב, והכי חכם, וזה מעצבן" התלונן אנדרו "אתה מסוגל גם להיות יותר פסיבי?"
"אתה יודע, לא הכל עוסק בך!" כעס טום.
אנדרו הסתובב והלך משם, עם דמעות בעיניים.
"ושלא תעזו לעקוב אחרי!" הוא צעק אל מעבר לכתף שלו.