הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 3

לא מספיק שגנבו לאנדרו את כל החפצים שוב פעם, עכשיו גם פתאום יש לו בן דוד פולני עם אמנזיה. אנדרו אפילו לא שם לב שהוא שם. כאילו שהזמן קפא ואז פתאום הוא היה שם.
לאנדרו היה חוק חיים אחד. אם משהו רואה אותך בוכה, הוא חבר שלך. ככה זה. הוא העדיף שטום לא יהיה האויב שלו כיוון שאז הוא יידע את החולשה שלו.
אנדרו ניסה להתרכז בשיעור אבל הראש שלו נדד למקומות אחרים לחלוטין. הוא היה כל כך עסוק בעבר שלו עד שלפתע ממש ראה פלשבק מהעבר. לאנדרו יש מין קטע כזה. לפעמים הוא יכול לראות את העבר שלו ולפעמים קטעים שלא זיהה ופעם אחת הוא הבין שהקטעים האלו הם העתיד.
הפעם אנדרו ראה את אחד מימיו בכיתה ג'.
"אני לא מסכים" אמר אנדרו הצעיר כאשר ה – ס' שלו הייתה מקבילה ל th באנגלית, כמו ילדים קטנים מאוד.
"אנדרו, זאת לא ההחלטה שלך!" נזפה בו המורה. מורה בלונדינית מבקבוק עם עיניים חומות כועסות והבעת פנים של מכשפה תמידית.
"אני לא מוכן שתרשמי לי הפרעה כיוון שלא הפרעתי. אם תסתכלי על הביצועים שלי, אני מעולם לא קיבלתי פחות ממאה בהכתבות" אמר אנדרו "אני הטיפוס שמפריע".
"צא החוצה!" היא כעסה.
הוא שמע את הגיר רושם בעוצמה דברים על הלוח ואז הדלת נפתחה בבאת אחת.
הדלת הלבנה של הקרוון שהיה הכיתה שלהם.
"אתה לא אומר לי מה לעשות!" היא כעסה עליו "והדיבורים היפים שלך לא ישפיעו עלי".
"אבל…" התחיל אנדרו למחות.
"לא!" היא צרחה עליו "ועכשיו תקשיב טוב, אתה צריך ללכת עכשיו למגרש של כיתות ו' ולספור לי את כמות האבנים שיש שם, האבנים השחורות, רק אחרי שתספור אתה תחזור, תאמר לי את המספר ורק אם תצליח אני אקבל אותך לשיעור".
"אבל יש שם הרבה אבנים" מחה אנדרו.
"לא אכפת לי!" כעסה המורה "לך עכשיו!".
אנדרו פלט קללות והלך משם לכיוון מגרש כיתות ו'. הוא עבר ליד הבניין הענקי של כיתות א' ו – ב' בקומה התחתונה ובקומה העליונה ד' ו – ה'.
הוא גידף עוד קללות בזמן שעבר ליד הגדר האחורית, הגבוהה שאין בה שער, ואחר כך גם את אדניות הפרחים, חדר תיאטרון, חדר מוזיקה ולבסוף הגיע למגרש כיתות ו'.
הוא בנוי כך: כיכר ענקית של חול, ובתוכו טבעות של אבנים. לבן, שחור, לבן שחור לסירוגין ובמרכז, עץ שקדייה ושלט שעליו כתוב "אין לדרוך על האבנים". אנדרו תהה לעצמו איך הציבו את השלט שם, או יותר מזה, איך משקים את השקדייה במרכז.
הוא התחיל לספור מהמעגל הפנימי את מספר האבנים השחורות ואז חשב לעצמו שאין סיכוי שהמורה בכלל יודעת את מספר האבנים.
הוא סקר את הסביבה.
מאחוריו היה הקיר של אולם הספורט שהיה צבוע בצבע צהוב בהיר מאוד. ליד הייתה הדלת הכחולה ליד הברז. בדרך עמדו עצים רבים. כל שאר השטח שבין המדרכות היה חול שם היו בורות רבים וכמה גולות בודדות שנאבדו. אנדרו אהב לאסוף אותן, בלי כל סיבה מוצדקת. כבר היה לו אוסף בתיק, אוסף של גולות שונות ומשונות שאם היה מחליף אותן תמורות כסף, מה שדרך אגב ילדי כיתות ו' עושים, הוא היה מרוויח קופה לא קטנה.
הוא ראה שני ילדים סוררים שהוצאו מהשיעור שהתחילו להרים אבנים מהספסל שממרחק. את אנדרו זה לא עניין. הוא פשוט התיישב על אחד הסלעים הגדולים שאיתרו את דרך הבטון בדרך לאולם הספורט וחשב לעצמו מחשבות.
הוא ראה בקצה העין את הילדים שם מרימים אבנים וזורקים לעבר עץ השקדייה. אחת מהאבנים עפה ישירות אל אנדרו. אנדרו שמע את האבן שורקת רגע אחרי שהיא פגעה לו בראש, אבל, אפילו שהאבן הייתה אמורה לערוף לו לחלוטין את הראש, האבן פגעה בו אבל לא הרגה אותו.
אנדרו היה בפאניקה והוא פשוט ברח משם בזמן שהנערים עצמם היו בשוק.