הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 27
'יופי' חשב לעצמו אנדרו 'עכשיו יש גם אל שרוצה להרוג אותי'.
הוא התפלל בכל ליבו לכל האלים שעכשיו יהרגו אותו, שהוא יהיה ניתן להריגה. זה רגש נוראי, ואנדרו ידע את זה. אבל אנדרו לא היה יכול לרסן את עצמו.
הדמעות פרצו מעצמן בזמן שכולם קרקרו סביבו.
אפילו כירון הגיע. הוא יצא מהחדר הגרמני.
"אנדרו?" הוא שאל.
"לא" ביקש אנדרו. העיניים שלו לחות מטיפות מלוחות של כאב.
"אנדרו, אני מציע לך להקשיב לי" אמר כירון.
"למה? בשביל מה בכלל לטרוח?" אמר אנדרו. הוא הביט בטום שהיה מבולבל. אומנם טום באמת לא עשה כלום, אנדרו רצה לתפוס לו את הצוואר ופשוט לתלוש אותו משם. לפרק את טום. עצם המחשבה על להזיק לו עשתה לו טוב.
"אנדרו, אתה ללא ספק מתאים למסע החיפושים הזה" אמר כירון "רציתי להציע לך את התפקיד ברגע ששמעתי את הנבואה. הילד של אמיל חייב להיות מוצלח כמוהו."
"אני לא" אמר אנדרו.
כירון הביט בנוכחים מסביב והם הבינו את הרמז לבד ופינו את המקום. כולם חוץ מנופר שנחרה על הרצפה.
"אתה לא מסוגל למות היות ויש לך כוח מיוחד, אתה מסוגל לשכנע אנשים בעזרת הקול שלך. אתה רב עוצמה" אמר כירון "ובנוסף לכך, עשיתי מחקר קטן. אתה ראוי להיות בצד הבריטי של המחנה ללא שום בעיות."
אפילו זה לא עודד את אנדרו, עד כמה שאהב את הממלכה המאוחדת.
"אתה ראוי למסע החיפושים, ואתה תלך עם נופר, ומה דעתך על" אמר כירון ונקטע מיד על ידי אנדרו.
"כן, כן, טום גיבור העל, טום הכל-יכול" אמר אנדרו "וגם נער הליווי שלו, אוון, כן ברור לי לחלוטין" אמר אנדרו בטון הכי ציני שהיה יכול לגייס.
"אתה יודע, זה רעיון חכם, ככה אולי תאמין בעצמך" אמר כירון "בכל מקרה, אני מציע שמחר בבוקר תצאו."
"אבל…" התחיל אנדרו למחות.
"אנחנו סומכים עליכם, אתה תהיה גיבור, יותר מההורים שלך" אמר כירון. האמונה שבעיניים שלו הייתה כל כך חזקה שהיה קשה לא להאמין לה.
העיניים של כירון היו מלאות תבונה עייפה, כאילו עמד כבר מיליוני שנים, ואמר את אותן המילים, ותמיד הגיבורים הגיבו אותו דבר.
"אני לא אאכזב!" אמר אנדרו "אני מבטיח."
"אני מאמין לך" אמר כירון וחייך חיוך קטן.
הוא הסתובב לכיוון המעלית הגרמנית.
"ועוד דבר" הוא אמר תוך כדי סיבוב אחורה.
"תנסה שלא להרוג את טום בזמן הקרוב, הוא יעזור לך, יש לו ניסיון, אתה תראה, הוא אומנם לא יסווה אותך באור זרקורים, אבל הוא יעזור לך, כי אתה עכשיו כמו מלך, ואל תשכח, שבשח-מט, המלך לא יכול לנצח לבד. נהוג בתבונה." אמר כירון.
הוא הסתובב.
"רק רגע" אמר אנדרו.
"כן?" שאל כירון.
"אתה נתת לי לחשוב, ולא לטום שהוא בן של אלת החכמה" ציין אנדרו.
"אתה יודע, לפעמים, כשאתה חי המון שנים ומאמן המון גיבורים, אתה חושב שאתה מכיר את כולם ויודע לקרוא את כולם" אמר כירון "ותתפלא כמה שזה נכון לפעמים."
אילו משהו אחר היה אומר את זה אנדרו היה נותן לו בוקס, אבל החיוך המעודד של כירון עצר בעדו.
"בהצלחה" אמר כירון ודלתות המעלית נסגרו.
תגובות (1)
וואו!!!
לא נכנסתי כמה זמן אז לא יכולתי להגיב אבל כל הפרקים שלך טובים אחד אחרי השני!!!!