הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 24

טום נכנס לחדר שלו ושם כבר חיכו לו שלושה ילדים שישבו סביב שולחן הקפה ושיחקו באיזה משחק קופסא.
"הממ…. שלום" אמר טום.
"שלום!" קראו השלושה בתיאום.
"המממ…." אמר טום. הוא מאוד לא אהבת את תשומת הלב הזאת. הוא הבין שהוא היה המנהיג של כל בני אתנה וכל זה, אבל זה היה לפני שגנבו לו את כל הזיכרון.
"טום!" קרא אחד מהם ונופף במדליה שהייתה לו על הצוואר. מדליית כסף עם ציור של חרב עליה.
"כן?" שאל טום.
"בזכותך קיבלתי את זה, לא וויתרת עלי" אמר הילד.
"הממ… כן… איך קוראים לך?" שאל טום.
"אתה לא זוכר?" שאל הילד. לשלושת הילדים היה שיער בלונדיני. לילד שדיבר היו עיניים יותר על גוון הירוק מאשר אפור. לשאר העיניים היו אפורות כמו ענני סערה.
טום רצה לקבור את עצמו באיזה מקום כלשהו. זה הביך אותו כל כך, מספיק הביך אותו שהוא לא זוכר כלום ועכשיו הוא אבוד באפלה בלי קצה חוט, עכשיו גם הוא מגלה שיש לו יותר מידי אחים, והם ממש מצפים ממנו לזכור אותם. משום מה הייתה לו הרגשה שגם אם לא היו גונבים לו את הזיכרון הוא לא היה זוכר את השמות של כולם.
"קווין, גנבו לטום את הזיכרון" אמר אוון "זה בסדר."
"ואני פוחד שגם ככה לא הייתי זוכר את השמות, כמה אחים יש לנו?" שאל טום.
"לא יותר מידי" הבטיח קווין "רק 29."
"רק 29?!" שאל טום בזעזוע מוחלט "וכולם בגילאים שונים?!"
"לא" אמר קווין.
"אז איך לעזאזל נולדו כל כך הרבה?" שאל טום.
"אנחנו לא נולדים ממש, אנחנו יותר… תוצר של מחשבות" אמר אחד מהילדים האחרים.
"איכס" חשב לעצמו טום, אבל הוא לא אמר את זה בקול רם.
"מחשבות?" שאל טום בקול רם.
"אמא שלנו ואבא" אמר הילד השני "דרך אגב, אני ג'ספר."
"ואני דרק" אמר הילד השלישי.
"היי…" אמר טום במתח.
"תקשיבו" אמר קווין "מה דעתכם על הנבואה?"
"הדרקון האדום נשמע לי מוכר" אמר טום.
"את הדרקון הוולשי האדום ימצאו,
את עברו של הינשוף יחד חמישתם יקטלו.
אזיקי מוות יומסו על ידי החוק,
בשמיים לבנים ודשא ירוק.
בדרך לבטן האדמה לכיוון האויבים,
ייקבע גורל קיומם של האלים."
דקלם טום.
"הינשוף זה הסמל של אמא" אמר ג'ספר "זה חייב להיות אחד מאיתנו."
"אולי כדאי שכולנו נשב ונחשוב מה היא אומרת" הציע אוון.
"לפי דעתי זה לא רעיון טוב" אמר קווין "אל תשכח, הנבואה מכתיבה אותנו, לא אנחנו אותה."
"הדרקון הוולשי חייב להיות בווילס" אמר טום.
"ווילס?" שאל ג'ספר, מבולבל.
"חלק מהממלכה המאוחדת" אמר טום.
אוון, קווין, ג'ספר ודרק הביטו בטום במבט מבולבל.
"בריטניה" אמר טום בפשטות.
"אז צריכים חצוי בריטי" אמר ג'ספר.
"לא!" אמר טום בנחרצות "זה לא בהכרח, אבל יש משהו אחר."
טום סיפר להם על הבוקר שלו, מהרגע שאיבד את הזיכרון ועד הערב. היה מוזר לחשוב שכל זה היה רק יום אחד, אחרי הכל, טום הרגיש כאילו עבר נצח שבמקור עברו קצת יותר משתיים-עשרה שעות.
הוא סיפר להם על פרל החטופה ועל כך שיש לשחרר אותה.
"לדעתי השחרור שלה הוא חלק, אולי הגבר ההוא עובד בשביל הדרקון הוולשי." אמר טום.
"לדעתי זה אתה" אמר קווין "כלומר, אתה אחד מהחמישה, וכנראה ש…פרל הזאת, היא השנייה."
"ואנדרו השלישי" אמר אוון.
טום הביט חסר אונים באוון, קווין, ג'ספר ודרק, כאילו אומר להם "תחליטו מי הבא."
"אוון" אמר דרק "ללא ספק."
"מוסכם" אמר ג'ספר.
"אין בעיה" אמר קווין.
"אז גם אתה, אוון" אמר טום.
אוון הסמיק.
"אם אנחנו רוצים לצאת למסע החיפושים אנחנו צריכים לדבר עם כירון" אמר אוון.
"הקנטאור?" שאל טום.
"כן" אמר אוון.
"אני לא כל כך מחבב אותו" אמר טום. רעד עבר בו מהמחשבה על גוף של סוס ושל בן אדם. הוא תהה מה גרם בכלל לעירוב הזה, אבל כמו המחשבה על כך שהוא נולד מתוך מחשבה של אלה, גם זו הייתה מחשבה דוחה למדי שהוא העדיף להדחיק.